כשהייתי קטנה ספרו לי שמלאכים לא קיימים, הם רק בשמיים..עכשיו אני יודעת שהם גם כאן ...

חשבתי על זה כשהייתי במקלחת, ואיפשהו זה מין תיקון למחשבות שלי על עמית ועל מה שאני מרגישה כלפיו בסוף הפוסט הקודם..

"זכיתי לאהוב"/ עברי לידר

וכשהשמש נמחקת בשמיים

והלב מטפטף לי דרך העיניים החומות

אז אני זוכר שיש ידיים שרוצות אותי קרוב

אני יודע שזכיתי לאהוב

וכשהרוח אחרי הצהריים

היא מפזרת ענפים קטנים ובינתיים זה נעים

אז אני זוכר שיש עיניים שרואות אותי קרוב

ואני יודע שזכיתי לאהוב

אני יודע שזכיתי לאהוב

וכשהשמש יוצאת מעל המים

ומתחיל עוד יום אפור ובינתיים אין סיבה

אז אני זוכר שיש שפתיים שרוצות אותי קרוב

אני יודע שזכיתי לאהוב

אני זוכר שיש שפתיים שרוצות אותי קרוב

ואני יודע שזכיתי לאהוב

רק עכשיו אני קולטת: לאהוב זו מתנה.

גם אם היא לא ממומשת, גם היא רק בלב של אדם אחד, גם אם הצד השני עוד לא יודע ואולי אפילו עולם לא יידע- זאת מתנה. מתנה ענקית.

אני רק עכשיו מבינה כמה האהבה שלי לעמית אין-סופית ואמיתית ועמוקה באמת, כמה מזל יש לי בזה שקבלתי אותה, כמה ה' בטח אוהב אותי בשביל לתת לי אותה ככה, לסמוך עליי להוציא ממנה את הטוב ביותר.

אז מה אם הוא לא יודע? אז מה אם לפעמים זה נראה לי כאילו אני אוויר בשבילו? ואז מה אם לפעמים אפילו לי בעצמי יש ספקות אם אני בכלל מאוהבת בו באמת?

רק ככה אני יודעת כמה הייאוש והתסכול והדכאון שווה, והם אלה שמראים לי שאני אוהבת באמת-

הם הסבל המתוק ביותר בעולם, כי יש להם מטרה אמיתית: אהבה.

אתה שווה את כל אלה, עמית. אתה שווה יותר מכל אלה בשבילי.