לירון, את יודעת כמה הרגשתי קרובה אלייך אז? הכי קרוב בעולם, הכי אמיתי שיש. הכי תמים שיש- אמון טהור היה לי בך.
לא הייתי לבד אף פעם- תמיד ידעתי שאת שם בשבילי.
הרגשתי שיש לי בשביל מי להשקיע- ידעתי שתמיד תשמחי לקבל ממני דברים כאלה, מכתבים ושטויות.
היה לי סיפוק במה שעשיתי- ידעתי שהחיוך על הפנים שלך והצחוק המתגלגל, יעשו לי טוב בלב.
יכולתי להיות איתך מי שאני באמת- ידעתי שתקבלי אותי כמו תמיד, ושאף פעם לא תחשבי שאני מוזרה- וגם אם כן, אז בצורה חמודה 
.
קמתי תמיד שמחה, בלי שום סיבה- ידעתי שמספיקה לי שיחה הכי סתמית איתך שתצדיק את זה.
הרגשתי שמישהו מאמין בי ובוטח בי- ידעתי שתתמכי בי ותהיי תמיד מאחוריי, דוחפת אותי להצליח.
לא ראית אף אחד מאלה, כי הם היו בשבילך הדברים הכי שגרתיים שיש. אבל בשבילי- הם היוו חצי ממני, השלימו לי את מי שאני ובנו את מי שאני היום.
היית לי יותר מחברה הכי טובה- היית לי אחות, היית לי משהו מיוחד שאף פעם לא היה לי לפני. והיית לי גם מטרה- מישהו שיש לי לכוון ולעזור לו תמיד, גם כשהוא לא צריך או לא מבקש. רציתי גם לתרום מעצמי ולא רק לקבל- לקבל ממך דברים שאף פעם לא הרגשת שנתת.
כי זה לא היה רדוד- זה היה רוחני. כי זה לא היה שטחי- זה היה עמוק, זה היה בינינו בלי שנדע. זה היה שם גם כשלא רצינו. ואז זה נעלם- בלי שרצינו אם עם זה, אני לא יודעת. אבל יום אחד זה לא היה כבר.
ואולי את צודקת- כנראה שהזמן עושה את שלו, אבל לי הוא לא עשה הרבה. רק העציב קצת, וביגר...וגם חישל. אני חזקה.
זה המוזה שנחתה עליי אתמול ונתנה לי הרבה חשק לכתוב, כפי שאם רואים..וזה דווקא די נחמד האמתי 
. חחח רעיון לשעות הפנאי..
~שני~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
