Isolation years

היו קוראים לזה אהבה, אם היה עוד אפשר. אם עוד היה ניתן להביע את הכאב המתנוסס מרגעי החולשה שהצטברו בלב. אותו כאב הרודף כל יום, געגוע לבלתי נודע, לרגעים שעוד היו, הזיכרונות הרגעיים שלעולם לא אשנה, אך הם התחלפו להם לרגעים של כאב, געגוע וחיסרון. וכל מה שהכי אתה רוצה זה פשוט להעביר אותם כבר, אבל זה בלתי אפשרי, זה כבר לא בשלטתך, ולפעמים אתה נזכר, נזכר והלב דופק בזיכרונות, אשר חלקם עוד חיים, חלקם כבר אינם, וכל מה שאתה רוצה זה פשוט לחזור אליהם, לא להתגעגע, לחוות. והוא אומר, כי הוא גם יודע, זה לא קל, אבל זה עובר, אולי בעוד שבוע, אפילו שנה, אבל זה עובר, והכי טוב ככה, אני יודעת ואתה מסנן, "זה יעבור, אל תדאגי. כל כאב עובר", אתה מבטיח? או שמא אתה באמת יודע? אינני בטוחה. בשקט אתה מוחה את דמעותי הקטנות ונושק לי בלחיי, ולא הוספת מילה יותר, כי אתה יודע שאתה צודק, שככה זה נכון, ורק אם היית יודע מה זה יעשה. הייתי עושה הכל בשביל לאחוז אותך שוב ולחבק, לדעת שאתה שלי. להדביק לך נשיקות קטנות בפה הנשיקות שעושות לי כל כך טוב, שמעלות זיכרונות מהעבר. ועכשיו כל מה שנשאר מהם זה בעצם כלום. רק לחשוב עליהן, להזכר ולחשוב על כמה שהיה טוב. על השעות שלנו שנראו כדקות. התמונות שבראשי עלינו לא מרפות, על כל המקומות היפים שהיינו בהם, על כל הדברים שכבר הספקנו, וכאלה שעוד לא, על הדברים שאמרת לי, וחבל, כי עכשיו הם אינם, וגם לא יהיו יותר. היו זמנים בהם חשבתי שישנו עוד סיכוי שניהיה ביחד גם לעוד שנים, כי האהבה שלנו היא כל כך חזקה, או לפחות הייתה ככה. אך יש אומרים שככה היא האהבה, מתוקה אך לבסוף כואבת. ואסור להתחרט, כי זה יעשה עוד יותר רע, כי עוד לא מאוחר, כי חייבים לשכוח. כל כך מוזר. איך אראה אותך שוב ולא אאחוז את ידך, לא אנשק אותך, או סתם אחבק חיבוק אוהב? ומה שהכי מפחיד אותי זה שכשנתראה, דווקא אז זה יחזור, אחרי ש"אחלים", יחזרו הרגשות האלה. ושוב מסננת לעצמי שככה עדיף, בנפרד. למרות שקשה, כי אהבנו, וזה נגמר. לא נתראה עוד בקרוב, זה בטוח, לא עכשיו. אילו יכולנו זה היה טוב, וזה לא שאנחנו לא מנסים או לא רוצים, להפך, אבל זה מסובך. כל כך מסובך. אילו יכולנו היינו ודאי מדברים על כך בארבע עיינים, עצובים ומבולבלים. וזה היה ברור לי שזה עומד לקרות, זה היה ברור כי הרגשתי את זה, הרגשתי את הסוף. וכנראה שהוא גם לא יחזור יותר, לעולם. הייתי קוראת לזה אהבה אם עוד היה אפשר, אבל כנראה שגם היא הפכה להיות עוד זיכרון מתוק שכמו הקודם, יעבור, בתקווה שהפעם לא יכאב יותר מדי.