"בוקר טוב יובלי" העירה אותי אמא.
"מה?.. מה השעה?.. " שאלתי מטושטשת.
"כבר 3 בצהריים.. חזרת מאוחר אתמול אז נתתי לך לישון עד עכשיו. אבל הגיע הזמן לקום! אי אפשר לישון ככה כל היום!"
"אני קמה אני קמה.." אמרתי ושיפשפתי את עיניי.
קמתי, ציחצחתי שיניים, אכלתי קורנפלקס, והתיישבתי על המחשב.
התחברתי לאייסיקיו.
ישר הוצפתי בהודעות.
לא עניתי לאף אחד, לא היה לי כוח לדבר עם אנשים. הייתי עייפה מאתמול, הרגשתי שראשי מתפוצץ.
קיבלתי בקשה לאישור ממשיהו שמכנה את עצמו"Dan*'.
הסתכלתי באודות. דן לוי, מאילת.
דן לוי! דן, שפגשתי בטורקיה! כ"כ שמחתי לראות שהוא לא שכח אותי.
אישרתי אותו מיד.
"היי יובל, מה קורה?" הוא שלח לי.
"הכל טוב, מה איתך?" שלחתי חזרה.
"אחלה.. מתי חזרת לארץ?"
"אתמול, ואתה?"
"שלשום.. אני מתגעגע אלייך. איפה את גרה?"
"בראשון לציון.. רחוק. ממך..\:" כתבתי לו ועיקמתי את פרצופי.
"אולי אני אוכל להגיע מחר. אני אקח אוטובוס או משו עם כמה חברים ונבוא לראשון לציון, לשישי שבת.. "
"כן? ואיפה תישנו בדיוק?" התקלתי אותו.
"אממ.. אני לא יודע.. אני כבר אחשוב על משהו...
יובל, את נכנסת לי ללב חזק."
הרגשתי איך אני נהיית אדומה. מזל שהוא לא רואה אותי עכשיו.
"אבל אנחנו בקושי מכירים.. לא נראה לי שבאמת משהו יכול להתפתח מזה.. אתה יודע אני בראשון, אתה באילת.. "
הוא לא ענה.
"אני כבר חוזר.." כתב סוףסוף לאחר כמה דקות.
"טוב.."
איה התקשרה.
דיברנו קצת, וסיפרתי לה שאני מדברת עכשיו עם דן באיסיקיו.
"מאיפה אמרת שהוא, תזכירי לי.. ?"
"מאילת.."
"גם גלעד מאילת!! תשאלי אותו אם הוא מכיר את גלעד! נו תשאלי!!!"
"איזה גלעד? יש הרבה גלעדים באילת.."
"גלעד צור"
~
"חזרתי" דן כתב לי.
"יופי[: " החזרתי לו.
~
"דן חזר, אני אשאל אותו על גלעד.. נדבר אח"כ בייביי "
"ביי יובי".
~
"תגיד, אתה מכיר את גלעד צור? הוא בגילנו, מאילת.."
"גלעד צור?! בטח. הוא חבר שלי. לומד איתי בשכבה"
"וואלה?!" הייתי מופתעת. "יש לך ת'איסיקיו שלו?"
"כה ברור. אני מדבר איתו בדיוק עכשיו." הוא כתב ונתן לי את המספר שלו.
"וואי תודה!" כתבתי לו וראיתי בדמיוני איך איה תודה לי. שמחתי כ"כ בשבילה.
"בכיף.." הוא כתב "טוב, אני צריך ללכת. נדבר בערב סבבה? אני אארגן כמה חברה ונבוא מחר לראשון לציון. שאני אגיד גם לגלעד?"
"כן בטח(: נדבר בערב. בייביי" כתבתי לו ויצאתי מהשיחה.
הוספתי בזריזות את גלעד לאיסיקיו.
הוא אישר אותי מיד.
בהתחלה הוא לא הבין מי אני, אבל אז הסברתי לו שאני חברה של איה, מהמחנה של הצופים, מראשון לציון.. ורק אז הוא קלט.
'אה.. יובל ניב! היפה הזאת;]' הוא כתב לי ואני הרגשתי איך אני נמסה.
הייתי חייבת להתקשר לאיה ולספר לה שאני מדברת עכשיו עם גלעד.
כמו שתיארתי לעצמי, היא שמחה בטירוף, וכשסיפרתי לה שהוא ודן כנראה באים מחר שמעתי את החיוך שמרוח לה על הפרצוף.
"עד לפה אני שומעת ת'חיוך שלך" אמרתי לה.
"מה, איך את יודעת שאני מחייכת ?"
"שומעים" אמרתי ושתינו צחקנו.
"אז.. את אוהבת אותו אה?.." שאלתי אותה לאחר שתיקה קצרה
"אוהבת?.. לא יודעת אם להגדיר את זה ככה. כשאני איתו אני נהנית, אני אוהבת לדבר איתו, ולצחוק איתו ולעשות איתו הכל.. אבל.. לא מזמן נפרדתי מגל. אני לא חושבת שאני יכולה לאהוב מישהו אחר כלכך מהר.."
"טוב.. אולי את צודקת."
"כן, אולי" היא אמרה וצחקקה.
"אני מדברת עם גלעד, נדבר יותר מאוחר. "
"ביי ביי"
ניתקתי את השיחה וחזרתי למחשב.
ראיתי שגלעד כתב לי ביי בינתיים, והתנתק. התבאסתי קצת, אבל לא נורא.
ירדתי למטה נשכבתי על הספה ולקחתי עיתון שהיה מונח על השולחן.
עיתון בשם 'בשבילך'.
וואו, הרבה זמן לא קראתי בו, וזה עיתון שאני אוהבת במיוחד.
יש שם כל מיני דברים לנשים ונערות. עצות, טיפים, קולקציות חדשות של חנויות, הטרנדים החמים, ועוד כל מיני..
דיפדפתי בו מעט, ואז ראיתי פרסומת שמשכה אותי.
הדוגמנית המוכרת, ליאת אמזלג, עומדת ובידה כתר.
"מי תהיה נערת השנה של ישראל?" היה כתוב באותיות גדולות.
זה כל כך מוכר לי.. העמוד הזה..
אימצתי את מוחי חזק וניסיתי להיזכר.
נזכרתי! זה היה בשער של עיתון 'בשבילך' לפני כמה שבועות, וראיתי את זה כשהייתי אצל רופא השיניים, ביום שהורידו לי את הגשר.
"אני, אני אהיה נערת השנה של ישראל!!" רציתי לצעוק.
תלשתי את דף הפרסומת ולקחתי אותו לחדרי.
היתה כתובה שם כתובת של אתר שבו יש פרטים. נכנסתי מיד לאתר.
רקע ורוד בהיר, מקושט בכתרים כסופים.
קראתי את המילים בשקיקה.
היה כתוב שהקריטריונים הם:
-גובה 1.65 ומעלה.
- גיל: 14 ומעלה.
לפי הקריטריונים האלה אני יכולה להשתתף בתחרות. חייכתי לעצמי.
צריך לשלוח תמונה ותוך 24 שעות מודיעים לך אם עלית לשלב הבא או לא.
חיפשתי תמונה בבוק שעשו לי לפניי חצי שנה.
אני צריכה תמונה שרואים בבירור את פניי, וגופי.
מצאתי תמונה שבה אני לובשת שמלת מיני קלילה, ושיערי עף לאחור בעזרת מאוורר. התמונה מדהימה, הבעיה היא שרואים את הגשר שלי, ועכשיו כבר אין לי גשר.
נשארו רק שיניים ישרות לבנות ומושלמות.
חיפשתי תמונה אחרת, שתראה יותר עדכנית. מצאתי אחת שאני לבושה בגופייה לבנה, ומכנס קצרצר, יושבת על כסא, רגליי משולבות רגל על רגל, וידיי מונחות באלגנטיות על ברכי.
הפה שלי סגור בתמונה הזאת, לא רואים את הגשר. מצויין.
התקרבתי לפנים שלי בתמונה, וראיתי שיצאתי פה מעולה.
שיערי החלק, שהיה אז עם גוונים שטניים, אסוף בקוקו גבוהה, עיניי היו טיפה מצומצמות, משדרות מבט של עוצמה, של כוח.
התמונה צולמה בסוף הקיץ, אז אני שזופה, עם מעט נמשים על אפי.
התרחקתי מהתמונה והבטתי בגופי.
גזרה דקיקה, עם חזה... סביר. לא גדול במיוחד, אבל בשום אופן לא קטן.
רגליים ארוכות, חלקות ושזופות.
תמונה מושלמת, סיכמתי.
שלחתי את התמונה לכתובת האימייל שביקשו, וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה לחכות לתשובה.
קיוויתי, כ"כ קיוותי שאני אתקבל.
מאז שאני קטנה החלום שלי זה לדגמן.
כשהייתי בת שנתיים בערך, הופעתי בפרסומת של מזון לתינוקות. אבל זה לא נחשב, הייתי קטנה אז.
עכשיו אני רוצה שכל העולם יידע מי זאת יובל ניב.
אני רוצה שכולם יביטו בי, ישלחו אליי מבטי קנאה, מבטיי הערצה.
אני כבר מדמיינת לעצמי איך אני מופיעה באיילון, וליטל, שעוברת שם במקרה מביטה בשלט שלי, ונהיית ירוקה מקנאה.
ודמיינתי גם איך אני ורועי מסתובבים יד ביד ברחובות ת"א, וכולם מתלחשים ומדברים עלינו. על הדוגמנית ההיא, שמופיעה בכל מקום, ועל החבר החתיך שלה.
טוב, כל אלה רק פנטזיות.. אבל גם לפנטז זה טוב לא?
צחקקתי לעצמי.
פתאום הצחוק גדל וגדל.
התפוצצתי מצחוק.
חשבתי על איך אני נראית עכשיו, צוחקת לי לבד סתם ככה באמצע היום.
הרגשתי טיפשה.
לא נורא, כולם טיפשים לפעמים.
פרק קצר קצתת.. ^^"
לא נורא, תחכו בסבלנות לפרק הבא, נשתדל לעשות אותו ארווך יותר.
אוהבת, המספרת.~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
המספרת[;