.

איבדתי דיסק שנורא אהבתי, ומאז אני בקושי נהנית ממוזיקה. אין לי כוח להוריד. הפסקתי לכתוב. הפסקתי להנות מלהתהולל. הפסקתי לישון על הצד. התחלתי לישון על הבטן.

היום שלפתי ניירות ישנים מכל מיני. מצאתי טפסי שלישות שהכחשתי את קיומם אצלי במשך חודשים ארוכים מול שלישים היסטרים. מצאתי מאמר שצילמו לי במהלך אחד מאישפוזיי, בתוספת הסבר בכתב ידה של שירה, חברתי הנאמנה. "מסתבר שחסידות היא הלהיט הנוכחי [??!]", כך ההדגשה והסימני שאלה והקריאה, הכל במקור. מצאתי מכתב שכתבה לי חנה, בסוכות השנה, עת אירועים טראגיים עברו על כוחותינו. "ואין לו עת שתהייה לו עת לכל חפץ. קהלת לא צדק שאמר כך." מצאתי סימניות, מצאתי טישואים, מצאתי פתק שא' רשם לי פעם על מפית של בית קפה, האו קורני. הפתק עצמו מגחיך את המעמד של עצמו, וצוחק על הכל, כולל הקיום של המפית, כולל המיקום של הבית קפה, כולל המעמד כולו. יום ההולדת השנתיים לגילוי מחלתי הולך ומתקרב בצעדי ענק. השנה וחצי לפעם השנייה, הפחד המצמית מהפעם השלישית, הם עוד ייחגגו. זה אחד התאריכים הבודדים שאני זוכרת. אני נתקלתי בחיי בכ"כ הרבה שקרים והשקרים האלה מילאו כ"כ הרבה בורות מדומיינים ככה שאני, שלא זוכרת אף תאריך, בחיים, לא אשכח תאריך שהיתה בו אמת כזאת מוחלטת. אני לפעמים חושבת עליו. אני מנסה להוריד את כל המחיצות ולחשוב מה אני מרגישה באמת, כשאני חושבת על היום ההוא. והאמת היא שאני מרגישה בעיקר געגוע. בגלל שלא יחזור אלי הזיכוך הזה. אנשים לא יודעים הרבה דברים על המחלה שלי. הם לא יודעים שהיא עצמה לא היתה קטלנית מעולם, או בפוטנציאל להיות כזאת. יש הרבה דברים שאני עצמי לא ידעתי, כמו למשל שהסכנה לא היתה במחלה כמו בניתוחים שנלוו אליה. אבל חוץ מהדברים האלה, סיכוייה לחזור, כאביה, תופעותיה, מה שבאמת, אנשים לא יודעים, וגם אני, במיוחד, לא ידעתי, במיוחד לא אז, באותו יום, הוא כמה היא מחלה רבת חסד. יש לי חברה מאוד טובה, יקרה ואהובה מאוד, שתמימותה ואהבתה לעולם מדהימים את סביבתנו בכל הזדמנות. פעם היינו בשבת באפרת, וירד גשם היסטרי, עם ברד, והכל, המעלות נסקו מתחת לאפס, הרוחות היו אדירות, הלכנו שם בחוץ, רועדות מקור, חלקנו מתעופפות ברוח, והיא אמרה: "איזו זכות זאת. איזו זכות יש לנו. איזה כיף לנו, להיות כאן כולנו יחד, להרטב מהגשם". כולם צחקו נורא. באמת. כל הנוכחים. כל מי ששמע על הסיפור הזה מאז, צוחק נורא, בעיקר אם הוא מכיר את המדוברת. אך המדוברת לא צחקה. היא היתה רצינית לגמרי. היא באמת חשבה שזאת זכות עצומה להרטב מהגשם הזה. וגם אני אינני צוחקת. אפילו לא קצת. נמאס לי כבר לצחוק על הנושא הזה, אם אתם רוצים לשמוע את האמת המרה, ומי שראה מוסף הארץ השבוע, כבר יודע בטוח שלצחוק על סרטן זה לגמרי לגמרי לגמרי אלפיים ושתיים. הסרטן שלי מילא את חיי באור שלא היה בהיר ממנו. וכל הזמן, כל הזמן, אני מבינה את זה יותר. זה תמים בטוח. זה דוסי בטוח. זה פלצני מעל ומעבר להבנת הפלוץ הממוצע. זה עמוק כמו פעולה בצופים. ללמוד לאהוב, לשמוח, להאמין, נו, באמת, ואני, אחת מהפנטזיות הכי חרושות של עצמי לפני השינה או בנסיעות ברכבת או בהרצאות משעממות זה מראה מאוד מוחשי של עצמי, מסירה לעצמי את הצלקת כמו שמורידים גלד של פצע. אני מוצאת את עצמי מחפשת נקודות להתחיל לתלוש אותה. תופסת בה משני צידי הבליטה האיומה שלה, ומושכת אותה החוצה, ומעלימה אותה מהעולם. א' לא הכיר אותי בלי הצלקת. כל האנשים כמעט שמלווים את החיים שלי היום לא יודעים שהייתי לפניה. והמקום הזה עכשיו. והימים האלה לפני שנתיים בדיוק, של סוף י"ב, אין לי עוד איך לקרוא לזה אבל הנעורים המתפרצים האלה והשמחה המפוזרת הזאת והציניות הזאת חסרת המעצורים וחוסר המודעות המוחלט, המוחלט, למה שהולך לקרות. זה עצוב נורא, בחיי, זה קורע לב, לקרוא את הימים האלה. לחשוב שהעולם הוא שלך. והימים והלילות והחלומות והשנים והחודשים. העתיד. הרחובות, הערים. הכל הכל הכל שלך. להיות בת 17. או 18. או כמה שזה לא היה. זה כמעט אכזרי לקרוא את זה. אני חושבת שאם יש מסר שהייתי רוצה לומר לכם, אחרי שנת השתיקה הזאת, אחרי שהפסקתי לגמרי לגמרי לכתוב, לעצמי, ובכלל, זה הימים האלה. אני לא חושבת שהייתי מטומטמת. אני אפילו לא חושבת שהשתניתי יותר מדי. אני אפילו לא חושבת שהייתי תמימה. אני חושבת שחייתי כמו שאני חיה עכשיו. בדיוק. בלי לפחד מהפחד. בלי לפחד לחלום. בלי לפחד בכלל.

ומותר ומותר לאהוב.