ניב התעכב בחדר החקירות. התחלתי לדאוג. עברה יותר משעה.
לאחר 45 דקות, הוא יצא החוצה. הוא נראה מוזר.
"ניב, הכל בסדר?" רצתי אליו מיד.
"בר..."
"מה קרה?"
"אני..."
***
"נו, תגיד כבר!" לחצתי.
"שיחררו אותי." אמר ופרץ בצחוק למראה פרצופי המודאג.
"תפסיק עם זה! כל פעם אתה מפחיד אותי, גם כן אתה והשטויות שלך."
הוא הרצין לפתע.
"בר, מצאו את האשם." אמר.
"מי זה?"
"ניר משהו... לא זיהיתי לפי השם."
"ניר?"
"כן... למה? את מכירה?"
"לא, מה פתאום." אמרתי במהירות, מקווה שהבעת פניי לא מסגירה אותי.
תהיתי אם זה אותו ניר מאז, זה שלא החזרתי לו צלצול, המוכר מהקניון...
"זה כבר לא חשוב. העיקר שאנחנו בסדר." חייך אליי ניב.
החזרתי לו חיוך, ויצאנו מחובקים מתחנת המשטרה.
***
משה ישב במשרדו, וטמן את ראשו בידיו.
לאן הוא הכניס את עצמו? אין מצב שרונית לא תדע מכל העניין, לא משנה מה יעשה.
באותו רגע, הוא כל כך הצטער שבכלל התחיל לבגוד ברונית.
בגידה היא דבר מסובך. הכל תלוי באישה איתה אתה בוגד,
היא יכולה להרוס הכל אם היא רק רוצה. צריך להיות מזליסט בשביל לא ליפול על אחת כזאת. למשה, לא היה את המזל הזה. לא מספיק שהיא מאיימת, היא גם בהריון...
"אהובה, למשרד שלי. מיד." הודיע לה באינטרקום.
היא חזרה באותה מהירות בה יצאה, חיוך ממזרי על פניה.
"שבי." אמר בקרירות.
הוא הביט בה. היא לא משכה אותו עוד, היא הגעילה אותו. פרצופה נראה לו מכוער, בלוי. רגליה מקומטות. עכשיו כשסקר אותה, שם לב שאצבעות רגליה עקומות. שיערה לא מסודר, משקפיה עבות. היא לא מטופחת, היא נראית זקנה. איך יכל לחשוב שהיא סקסית? הרי אשתו נראית פי אלף יותר טוב ממנה.
"נו, משה, מה הפעם?" שאלה במתיקות.
"את מפוטרת."
"סליחה??" הרימה את קולה, הזדקפה וסידרה את משקפיה.
"א-ת מ-פ-ו-ט-ר-ת" חזר באיטיות רבה ובהדגשה על צמד המילים.
"הבנתי את זה."
"יפה. קחי את עצמך ועופי לי מהעיניים."
"אבל, משה... אני עובדת כאן 20 שנה! אתה לא יכול פשוט לפטר אותי."
"אם לא שמת לב, זה מה שעשיתי בזה הרגע." אמר בלגלוג.
"אתה עוד תשלם על זה!" היא קמה בהפגנתיות, סידרה את חצאיתה ויצאה.
***
ניצן הייתה בדרכה הביתה, כשהפלאפון בכיסה צלצל.
"הלו?"
"מה שלומך, נשמה?" היא זיהתה את קולו. צמרמורת עברה בגופה.
"מה אתה רוצה?" שאלה. ידה החלה לרעוד.
"למה את מדברת ככה? לא יפה, מותק."
"מה אתה רוצה?!"
"יש לי עוד משימה בשבילך."
"מה?! אבל אמרת-"
"מותק שלי, אני קובע כאן את החוקים." קטע אותה.
"מה אתה רוצה שאעשה?"
"תגיעי הביתה, כנסי לחדר שלך, ועל המיטה תמצאי את כל הפרטים והכלים."
ניתוק.
***
רונית חזרה הביתה מהעבודה, זרקה את תיקה על השולחן, וניגשה למקרר.
היא הוציאה בקבוק מים קטן, ושתתה חצי ממנו בלגימה אחת.
הטלפון צלצל. היא רצה לסלון, וענתה.
"הלו?"
"רונית?"
"מדברת."
"שלום לך, אני אהובה."
"נעים מאוד, איך אני יכולה לעזור לך?"
"רק תקשיבי לי."
"אני מקשיבה."
"משה, בעלך, מנהל איתי רומן קרוב לארבע שנים..."
"סליחה?"
"מה ששמעת. אני הייתי המזכירה שלו, עד היום בצהריים שהוא פיטר אותי."
"המזכירה שלו? פיטר אותך? אני לא מבינה מה הולך פה..."
"אני ובעלך מנהלים רומן ארבע שנים. לפני חודש הוא הכניס אותי להריון. אני לא רוצה להפיל את התינוק, אני רוצה ללדת. אני מבוגרת, ואין לי ילדים, אני לא מוכנה לוותר על ההזדמנות הזו. היום בצהריים הודעתי לו שאני בהריון ממנו, והוא פשוט פיטר אותי." הסבירה אהובה.
"אני לא מאמינה לך."
"את יודעת מה? בואי אני אספר לך משהו. לפני כמה ימים היה לי יום הולדת. משה הביא לי שוקולדים ופרחים, ואת יודעת מה הוא אמר לי? שהוא קנה לי צמיד יהלומים, אבל שאת התחלת לחשוד, אז הוא נתן לך אותו."
רונית לא ידעה מה לומר. היא ניתקה, והלכה לחדרה.
***
ניצן נכנסה לחדרה מפוחדת. היא ראתה מעטפה חומה וקופסא מונחים על מיטתה.
היא לקחה את הקופסא, נשמה עמוק, ופתחה את הקופסא.
נשימתה נעתקה כשהיא ראתה מה מונח שם.
***
הספירה לאחור החלה ;]
עוד שישה פרקים!
אוהבת,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
