"לפי מה שהבנתי, שני החברים שלך מצאו אותך שוכב במרתף בביתך, לאחר שנדקרת 4 פעמים בבטנך, והזעיקו אמבולנס. אני כאן במטרה לחקור את המקרה. האם אתה יודע מי האדם שדקר אותך, וכנראה ניסה להרוג אותך בכוונת תחילה?" שאל יצחק והוציא פנקס קטן מכיסו.
"אני יודעת!" התערבה ליאת.
דן הביט בה המום. איך היא יודעת?
***
"מאיפה את יודעת?" שאל דן, עדיין המום.
"ראיתי אותו..."
"רק רגע, שאני אבין, את ראית מי עשה את זה? את בטוחה?" שאל יצחק והחל לכתוב במהירות בפנקסו.
"כן, אני בטוחה. ראיתי אותו מסתובב באמצע הלילה ליד הבית של דן."
"מה עשית באמצע הלילה ליד הבית שלי?" שאל דן בבלבול.
יצחק שתק. הוא נתן לשניים לדבר, ולתת לו את כל המידע שנחוץ לו.
"אתה סיננת אותי! כל הזמן אתה עושה את זה ונמאס לי, אז באתי לראות במה אתה כל כך עסוק שקשה לך לענות לי." הטיחה בו ליאת בזלזול.
"מה? אני לא סיננתי אותך, מה את רוצה מהחיים שלי?" דן הרים את קולו.
"אז למה לא ענית?"
"הייתי למטה, במרתף."
"מה הקשר?"
"לא יודע..." ענה. הפלאפון היה איתו במרתף, אבל הוא לא צלצל.
"אתה רואה? למה?" נראה היה שכאב לה.
"הפלאפון כל הזמן היה עלי, אבל הוא לא צלצל... אני לא יודע למה."
"טוב, עזוב אותי עכשיו. זה לא חשוב. כשבאתי אליך מישהו איים עליי. זה היה ניר."
"איזה ניר? המוכר גלידה מהקניון?!"
"המוכר לשעבר, כן."
"את חושבת שהוא עשה את זה?" התערב יצחק.
"למה שניר ירצה לעשות לי דבר כזה?! את נורמלית?" התפרץ דן לדבריו של יצחק.
"מה כבר היה לו לעשות ליד הבית שלך באחת עשרה בלילה?" שאלה.
"באותה מידה אני יכול להאשים גם אותך." חייך יצחק.
"אבל אני חברה של דן, יש לי סיבה טובה לבוא אליו."
"איפה ראית את ניר? ליד הבית? ליד הדלת? תני לי קצת יותר פרטים." ביקש יצחק.
"ראיתי אותו בשביל שמוביל לבית. הוא איים עליי, וברחתי משם. זה הכל." סיכמה.
"דן, אתה גר בבית פרטי?" התעניין יצחק.
"לא, אני גר בבניין. בקומת קרקע." ענה.
"איך קוראים לך, חמודה?" שאל יצחק את ליאת.
"ליאת." ענתה בחיוך.
"יופי, ליאת. למה לא נכנסת לביתו של דן?"
"כי ניר תפס אותי ואיים עליי. פחדתי. אז ברחתי."
"הוא איים עלייך. אני מבין. ספרי לי מה קרה שם בדיוק."
ליאת סיפרה לו הכל. דן פתח את עיניו לרווחה, כשסיפרה שהייתה בקשר עם ניר.
"זה הכל?" שאל יצחק והמשיך לכתוב במהירות בפנקסו.
"כן."
"אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שניר עשה את זה. אין שום הוכחה." פסק יצחק.
"אבל ראיתי אותו!" מחתה ליאת.
"את ראית אותו מבצע את הפשע? לא. את ראית אותו בסביבה. זה יכול להיות כל אחד."
"רק ניסיתי לעזור..." מילמלה והתקפלה בכיסאה.
"תודה לך. דן, יש עוד מישהו שיכול היה לעשות את זה?"
"לא שאני יודע... אין לי אויבים או משהו כזה..."
"אוקיי, תודה לכם. זה הכל לבינתיים." אמר יצחק ויצא מהחדר.
***
משה נסע במהירות, ולא שם לב לדרך, הוא היה חייב להגיע לבית החולים.
"משה! סע יותר לאט, גם אתה רוצה לגמור בבית חולים?!" צרחה רונית בהיסטריה.
"הבן שלך בבית חולים!"
"בסדר, אבל הוא יצא מכלל סכנה. אני לא יכולה יותר! תאט!"
משה לא האט, בכוונה. רונית עלתה לו על העצבים בזמן האחרון. כל היום מברברת.
"אני לא מאט. את רוצה, תרדי פה."
"תאט את המכונית אמרתי לך!"
משה האט במעט את המהירות, רק כדי שתשב בשקט.
הם הגיעו לבית החולים לאחר כמה דקות. רונית נאנחה ויצאה מהמכונית.
היא אפילו לא חיכתה למשה, היא פשוט התקדמה לעבר הכניסה בראש מורם.
נמאס לה ממנו. הוא עלה לה על העצבים לאחרונה. כל היום מתחמק ומשקר.
היא ידעה שהוא בוגד בה, היא הייתה בטוחה בזה. היא רק חיכתה לרגע שתוכל לתפוס אותו על חם, בשעת מעשה. עניין אותה מאוד עם איזו זקנה בלויה הוא מבלה, ומעדיף אותה על פני אישתו. בינה לבין עצמה הודתה שהיא נראית טוב. אפילו מצוין, יחסית לאישה בגילה ובמצבה. היא התכוננה נפשית לגירושין עם משה. היא החליטה שהיא לא תתן לו להשפיל אותה בכך שבגד בה. זה יבוא ממנה. היא תעיף אותו לעזאזל, תשבור אותו. תהרוס אותו, כי בה לא משחקים. היא לא משחק שאפשר להוציא מהמגירה כשמשעמם, וכשלא צריכים אותו פשוט זורקים אותו. אפילו שהם נשואים קרוב לעשרים שנה, היא עדיין אהבה אותו, אבל היא לא נתנה לזה להשפיע עליה. אם הוא בוגד בה, הגיע הזמן לחתוך את זה. היא סבלה מספיק בחייה, הגיע הזמן לקצת שקט נפשי.
"לאן את כל כך ממהרת? חשבתי שהוא יצא מכלל סכנה." ירה לעברה משה בליגלוג.
היא לא טרחה לענות לו. היא ניגשה לקבלה וביקשה את מספר חדרו של דן.
***
משה סקר את פקידת הקבלה בעניין רב. היא רק חייכה אליו בנועם.
רונית זרקה לעברו מבט כועס, והחלה להתרחק. הוא מיהר אחריה.
מי היא חושבת שהיא, לעזאזל? כאילו הכל מגיע לה. משה געש מבפנים. רונית, שהגיעה משכונה אמידה מאוד, התנהגה תמיד בהתנשאות. בצעירותם, תמיד הייתה צוחקת על צורת לבושו, על עבודתו. הוא לא היה מספיק טוב בשבילה. היא נולדה עם כפית זהב בפה. היה לה הכל. הוא נזכר ביום ההוא. ביום שהתערב עם חבריו שיצליח לכבוש את ליבה. הוא- העני משכונת המצוקה- רצה להוכיח לכולם שהכסף לא קובע באהבה. והוא צדק. אחרי חיזורים רבים, היא נעטרה לבקשתו להנשא לה. כשהתחיל בכל זה, לא תיאר לעצמו שיתאהב בה, אבל רונית התגלתה כאישה מדהימה. ועכשיו, כשהוא נזכר בכל הרגעים היפים שלהם ביחד, הוא הרגיש צביטה קטנה בלב. הם כל כך אהבו אחד את השנייה, לאן כל זה נעלם? למה הוא לא נמשך לרונית יותר? בינו לבין עצמו הוא הודה שרונית נראית מעולה לגילה. היא אישה מאוד מושכת. הרבה גברים היו מוכנים להתחלף איתו, והוא לא מעריך אותה. הוא החליט באותו רגע שהוא מסיים את הקשר עם המזכירה שלו. הוא לא יבגוד ברונית יותר. הגיע הזמן לשקם את הקשר שלהם. הרי הייתה שם אהבה, לא יכול להיות שהיא נעלמה לגמרי. בטוח נשאר משהו. והוא הולך לגרום לזה לקרות. הם יאהבו אחד את השנייה שוב, כמו בצעירותם.
***
"אתה נראה מאוד עייף, מאמי. אולי כדאי שתנוח קצת. אני אחזור בערב." אמר ליאת לדן.
"מבטיחה?"
"בטח." אמרה ונישקה אותו. בדיוק באותו הרגע נכנסו לחדר רונית ומשה.
רונית רצה אל דן ואימצה אותו אל ליבה. משה עמד נבוך וחיכה שתרפה מדן, אך לא נראה שזה הולך לקרות. רונית בכתה מהתרגשות, מהקלה, משמחה שבנה בסדר.
"אמא, אמא, הכל בסדר. את יכולה לשחרר קצת." צחק דן במבוכה. הוא ראה את ליאת יוצאת החוצה בשקט. הוא קרא לה. היא הייתה מופתעת.
"אמא, אבא, אני רוצה שתכירו את חברה שלי. ליאת." אמר בגאווה וחייך.
ליאת הסמיקה, והחליפה כמה מילים עם הוריו של דן.
"אני אחזור בערב." הפריחה לדן נשיקה באוויר ויצאה.
"כוסית." קרץ משה לדן.
"אוי, משה, תפסיק עם זה. היא בחורה מאוד חמודה, דן." חייכה.
"מה את רוצה? אני אומר את האמת." צחק משה והתיישב בכיסא שעמד ליד המיטה.
"תזמין אותה לארוחת ערב. אני רוצה להכיר אותה יותר." התעלמה רונית מדבריו של משה.
"אנחנו לא הולכים להתחתן או משהו, את יודעת." אמר דן והביט בהוריו. אף פעם לא שם לב שהם כה מתאימים. ממש כאילו נועדו זה לזו. איזו מחשבה מוזרה, צחק בליבו.
רונית ומשה דיברו וצחקו עם דן, ולבסוף, שאלו את מה שנראה שרצו לשאול מההתחלה, אבל פחדו.
"מה קרה שם?" שאלה אימו בחשש.
דן סיפר לה הכל. לא החסיר שום פרט, חוץ מהעובדה שהוא יודע מי עשה את זה.
אימו נראתה מזועזעת, אבל משה נראה נינוח.
"דן, אני רוצה שתגיד לי עכשיו, אתה מתעסק בסמים?" שאל משה ישירות.
"מה?! משה!! מה זה השטויות האלה? מאיפה המצאת את זה?" צעקה רונית בכעס.
דן השפיל ראשו. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה את אמא שלו על הראש.
משה הביט בדן ארוכות, ולבסוף פלט קצרות "רק ווידאתי, רונית. תרגעי."
***
לשמע דפיקה בדלת, קמה ליאת במהירות ורצה לראות מי זה. זו הייתה לירון.
"מה קרה? משעמם לך בבית?" שאלה ליאת והמשיכה לשייף את ציפורניה.
"לא, פשוט נראה לי שמשהו לא בסדר עם שני." אמרה לירון בשקט.
"שני? בפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה בסדר גמור."
"היא בסדר, אבל היא מתנהגת מוזר..."
"מה זאת אומרת?" שאלה ליאת, והגישה ללירון כוס מים. שתיהן התיישבו בספה בסלון.
"כל פעם שמישהו מצלצל אליה, היא קופצת ובורחת הצידה. אף פעם היא לא ביקשה פרטיות כשהיא דיברה בפלאפון. היא גם התחילה להיות חסרת סבלנות, תוקפנית, סגורה. היא לא חולקת איתי כלום. וזה לא היה ככה בעבר, ליאת. היא מדאיגה אותי מאוד."
"מוזר מאוד. אתמול בלילה היא התנהגה כרגיל, לא ראיתי משהו שונה..." הרהרה ליאת בקול.
"אנחנו צריכות לפקוח עיניים. אולי עובר עליה משהו, אולי היא צריכה אותנו..."
"את צודקת. תתקשרי אליה. אני רוצה שהיא תבוא לפה עכשיו."
***
"תגידי, איפה הספר הזה שאמרת שקראת בו?" שאל אותי ניב.
"הוא צריך להיות בתיק שלי, שנייה." חיטטתי בתיקי והוצאתי את הספר.
"כריכה מפחידה..." מלמל ניב ופתח את הספר.
"נכון? גם השם מפחיד. 'וורד שחור'. מצמרר..." אמרתי בשקט.
זה נראה לי כל כך לא מציאותי שמה שכתוב בספר קורה במציאות. נזכרתי איך אביתר היה קורא לי ספרים כשהייתי קטנה. הוא היה קורא לי ספרי אימה. הוא אהב לראות אותי קפואה ומפוחדת. תמיד אמא שלי הייתה צועקת עליו, ומבקשת ממנו שיפסיק להפחיד אותי בסיפורים האלה, אבל זה סיקרן אותי. מאז אני תמיד קוראת ספרי אימה. ככה הגעתי לספר הזה. מצאתי אותו במדף האחרון בסיפריה. במדף הכי צדדי, הכי נמוך והכי נסתר. בגלל זה לקחתי אותו. הוא נראה לי מסתורי.
"בר? דופקים בדלת." קטע ניב את מחשבותיי.
ירדנו שנינו למטה, ופתחתי את הדלת. מולי עמדו שני שוטרים.
"בר לוי?" שאלו והביטו בי.
"כן..."
"אנחנו מבקשים ממך לבוא איתנו לתחנה."
"מה? למה?"
"את עצורה בחשד לניסיון לרצח."
"מה?!"
"כן. זה החבר שלך?"
"כן, אני ניב." ענה ניב בביטחון.
"גם אתה מתבקש להתלוות אלינו לתחנה."
***
עד כאן להיום. יצא לי פרק די ארוך, מקווה שתאהבו.
אוהבת,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
