לדעתי? היום ההכי קשה שיש בשנה.

מגיעים לבית הספר בחולצה לבנה, וגם תוך כדי זה מבינים שזה לא סתם.

כל היום שומעים סיפורים על אנשים מדהימים שלא עזבו את ארצנו ולא היו כמו המשתמטים שיש בימינו.

באותה התקופה לללכת לצבא הייתה משמעות, וכיום? אנשים עושים את זה בשביל שורה יפה בקורות החיים שלהם.

כשהאנשים אמרו שהם הולכים עד הסוף בשביל המדינה הם התכוונו לזה שהם מוכנים למות בשבילה, לעומת ימינו שכשאנשים אומרים את זה הם מתכוונים לזה שבבוא היום הם יעזבו את המדינה. לא כולם ככה, חשוב לציין.

לא שאני לא כזאת, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות בעתיד, אבל זה עוד דבר שמוכיח שהזמנים השתנו.

כל היום אני יושבת בעצב, חושבת על אותם האנשים שיכלו להקים משפחה, יכלו לחיות בשלווה, לו רק לא היו האנשים שגרמו לסופם המר.

נפגעי פעולות האיבה? אנשים חפים מפשע שמתו בגלל שכמה אנשים מטומטמים החליטו להתפוצץ באוטובוס, או במועדון...למה?! כוסעמק. למה?!

והיום בערב? כל האנשים יוצאים מהבית לחגוג.

לחגוג את מה?! את כל המוות של האנשים שמתו בשביל המדינה?...

יהי זכרם ברוך!