בואו תגידו שאתם חושבים שאני אימו מפגרת שמתבאסת בגלל שהתחשק לה, אבל אני מצטערת, גמאני בנאדם.
אומנם אגואיסט לדעתכם, ואולי גם מפגרת אידיוט ומה שבא לכם, אבל כזאת אני.
אני יודעת שלפעמים אנשים שוכחים את זה, אבל גם לי יש רגשות, רצונות, מצבי רוח, חלומות, תקוות...
זה שאני שומרת את כל הרע בפנים תמיד ומראה רק חיוכים ואושר, זה לא אומר שאף פעם לא רע לי.
אין לי סיבה לחייך, לשמוח, להיות מאושרת..כי אנשים כבר החליטו מי אני לפני שהכירו אותי, צחקו עלי ולעגו לי בלי לחשוב שגם לי יש רגשות, קוראים לי אגואיסטית בגלל שאני יוצאת מבאסה מהר כשאנשים אחרים כל פעם נכנסים אליה יותר יותר ואז אני יוצאת אגואיסטית. למה? כי כאילו לא אכפת לי מזה. כאילו אני פשוט מדלגת על זה וממשיכה הלאה. כאילו רק לכם רע מזה ואני היחידה שלא אכפת לה וחושבת גם על אושר מידי פעם..
הדבר היחיד שמחזיק אותי עכשיו זה טיפת האופטימיות שנשארה לי בלב, שמחר...שמחר יהיה טוב יותר.