הוו זה כל כך נורא!!

עוד פוסט עליהם.. תתגברו

הנושא הזה כל כך חשוב!

בכיתי:.

אני מצטערת אם מה שאני אכתוב עכשיו יחפור לכם, או יפגע בכם. אני פשוט רוצה שידעו.

הייתי ילדה ג'ינג'ית ושמחה, שמנמונת, מידה 42

אבא ואמא היו מכריחים אותי לגמור מהצלחת גם בגיל 16.

ואני חושבת שזה היה אחד המקורות להשמנה שלי... בגיל 16 וחצי התאהבתי בו הוא היה חנון רציני, מאלה שחושבים שהם ראפרים והולכים עם זה רחוק...

אבל גם אני הייתי חנונית.

התאהבתי בו מדי, בחיוך שלו, שגילה גשר מתכתי בפנים, בריח שלו ובהתנהגות שלו. שאגב הייתה זוועתית.

חברה שלי התחברה לאייסיקיו פעם מאצלי ושאלה אותו מה הוא חושב עליי.

הסתכלתי בלב פועם על המילים "א' מקליד.." חיכיתי והתפללתי.

ואז הוא ענה. "נטלי? הפרה הזאת?"

עולמי חרב עליי מאותו רגע. החלטתי לרזות.

ניסיתי את הדיאטה של ד"ר חרמון.. אבל התהליך היה איטי ומתסכל, ופחדתי שבינתיים הוא יעבור לכוסית הבאה.

אז הפסקתי לאכול, הייתי זורקת את האוכל מהחלון, בארוחות משפחתיות הייתי אומרת לאמא לשמור לי את האוכל במקרר והייתי מעיפה אותו מהחלון אחכ.

הייתי מכניסה את האורז למעטפות ואז אומרת שאני הולכת לסיבוב למטה וזורקת את המעטפות המצטברות בפח הזבל למטה.

ניהלתי בלוג באנטרנט, לבשתי בגדים גדולים כדי שההורים לא ישימו לב, הייתי מתעסקת בהכנת אוכל לאנשים ומדמיינת אותי אוכלת..

הייתי רזה, מדי. וההורים שלי לא שמו לב.

אבא עסוק בעבודה שלו ואמא עסוקה בעצמה.

גם אוכל לא הייתי אוכלת.. כשהייתי ממש רעבה הייתי מפוררת מפיות ואוכלת את זה.

רעב= אני מרזה. כאב= הצטמצמות שומנים.

הייתי כל כך קרובה להשיג אותו.

לא, לא את א'.

את משקל היעד.

מא' שכחתי מזמן. הייתה לי אהבה חדשה, אנה.

בהתחלה את חושבת לעצמך שאת יכולה להפסיק עם זה מתי שבא לך. בבלוג האישי שלי היו מגיבות לי פרו-אנות, שכיום אני מכנה אותן רוצחות.

הן כתבו לי שהן גאות בי, ולאט לאט הצטמצם משקל היעד.

המשקל שלי היה מזעזע, אני לא אכתוב אותו כאן כי זה מעורר צמרמורות.

אבל הן דחקו בי לא להישבר, הייתי גאה בעצמי כי הן כתבו לי יום אחד שאני היחידה שלא נשברת וזוללת (זלילה אצל הרוצחות היא גם אכילת פרוסת לחם אחת ביום).

את החיים שלי אני חייבת לחברה שלי, בר. שהגיבה גם בבלוג של יואב, וגם דחקה בי לכתוב לכם את הסיפור שלי.

בר הגיעה אליי יום אחד ועמדה מולי בפה פעור ומלמלה דברים בהלם, אני לא אשכח את זה.

עמדה מולה נערה חיוורת, נטולת שיער או ציפורניים שנשרו מזמן, עם שקיות אדומות גדולות מתחת לעיניים חשוכות.

היא לא עשתה כמו כולן, כל מי שהטיף לי הועף ממני..הרחקתי את כולם.

קחו עצה אם חס וחלילה חברה שלכן נכנסת לזה. אל תטיפו לה, פשוט תדווחו.

בר קראה את הבלוג שלי ונאנחה, היא פשוט חיבקה אותי ושתינו בכינו. ואז הבנתי שאני חולה. אבל לא רציתי להפסיק...

בבקרים הייתי בוכה, כי הנה הגיע עוד יום של סבל, המשקל הלך וירד, ולפעמים היה אפשר לראות בצווארי את הווריד פועם.

בכיתי ובכיתי וההורים השתגעו כשגילו.

ביקשתי פסיכולוג והם לא הסכימו, הם אמרו שאסור שאחרים ידעו שהבת שלהן נפלה.. ההורים שלי הם מאוד מאוד פרימיטיביים.

אבל בר? בר גנבה לי את אחד הכבלים מהמודם, ובכך ניתקה לי את הקשר עם הרוצחות.

יום אחד הרגשתי סחרחורת, פחדתי שזהו הגיע היום שלי, רציתי לצעור להורים שלי, ההורים שלי התכחשו לזה שאני אנורקסית, היו יושבים בסלון וקוראים עיתונים, אמא מזילה דמעה, לא נורא, גם ככה לא רציתי בי"ח.

הלכתי ככה כמו שאני לבר, אנשים ברחוב הסתכלו עליי והתלחששו, נראיתי כמו שלד...

דפקתי בדלת של בר ונפלתי...

בר תפסה אותי והתחילה לבכות, היא פחדה שמתתי..

הזמנו אמבולנס ואישפזו אותי, אבל לא הסכמתי לאכול, הסבל הזה לא היה לחינם חשבתי לעצמי..

בר ידעה שהבעיה אצלי היא נפשית, לכן היא לקחה אותי לאחד מהארגונים האלה, הפוך על הפוך.

הוציאו לי מהראש שיש דבר כזה שלמות.

מדי יום היו שוקלים אותי, ואני הייתי מרמה, שותה 2 ליטרים לפני השקילה, שהם בדיוק 2 קילו ולא יוצאת לעשות פיפי.

אבל גם את זה בר גילתה...

לאט לאט התחלתי לאכול פריכיות אורז, התקדמתי לסנדוויץ', והיום אני כבר אוכלת 2 ארוחות ביום.

תודה בר, שהצלת לי את החיים.

פרו אנות, לא צריך להקים אתרים נגדכם, צריך להעלות אתכן לגרדום.

"רוחה של אנה מרחפת מעליי, מחבקת אותי בכאב כשאני שומרת כשאני שואלת אותה איך אני יכולה להודות לה היא מרחיקה אותי מאוכל ושולחת אותי לעשות ספורט אני, נטלי פ', כבר לא אתאיסטית."

מתוך הבלוג שלי.  10.7.06

לקוח מפה

                                                                                                  ***************************************************************

קראתי את הסיפור הזה ופתאום התקשרו אליי בטלפון. הודעה מוקלטת:

"שלום לכם! רוצים להרזות? לנו יש את התשובה!

התקשרו למספר *צונזר* וגלו! איך מרזים בימים ספורים"

פשוט ניתקתי.

תצטרפו: <<אנטי אנה!>>±

תגיבו