חוסר העידכונים שלי פה מטורף.. לא יוצא לי להיות במחשב בכלל חוץ מבעבודה,
וגם שם בקושי יש לי זמן גם לפייסבוק..
אני כל יום חוזרת הביתה עייפה ופשוט נרדמת עד הבוקר.
אבל עוד פחות משבוע העבודה שלי נגמרת. זאת אומרת שצריך להתחיל לחפש עבודה חדשה. השאלה היא איפה אני אעבוד חודש? מי יעסיק אותי לתקופה של חודש? הגיוס שלי בדצמבר (הולך ומתקרב..) וביום ראשון יש לי איזה כנס בבית החייל בתל אביב על איזה משהו מהצבא (לעוד מישהו/מישהי פה יש את זה?)
ביום של הבחירות לרשויות המקומיות אני עובדת מ-8-9 בבוקר עד 22:00 (או אפילו יותר) בלילה. אני מניחה שאת כל היום שלמחרת אני אבלה בשינה.
ואני נורא אתגעגע לאנשים שאיתי בעבודה. למישהי הקבועה שיושבת לידי (וכולם חושבים שהיא אמא שלי כי אנחנו דומות חחחח) והיא באמת כמו אמא בשבילי דואגת לי מכינה לי קפה וכל הזמן בודקת שלא קר לי! חחח ולשיחות טלפון המוזרות עם האנשים בעיר שלי (ולשבדיה שקיללה אותי וניתקה לי בפרצוף) סה"כ נורא נהניתי לעבוד שם. חודשיים מעולים בהחלט (ואני שרגילה להתלונן אפילו לא התלוננתי פעם אחת)
את כל נובמבר אני אבלה בלחזור לחדר כושר , לבלות עם החבר הכי טוב שלי עד שגם הוא מתגייס ואני מתכננת לנסוע לדודה שלי לצפון לכמה ימים (נקווה שזה באמת יתממש ולא יהיה רק בתכנונים שלי) ולהתכונן לגיוס שלי. (ולחכות בדרך לשיבוץ שלי)
סה"כ אני נורא מרוצה מהחיים שלי עכשיו. אני נורא אופטימית.
שבוע שעבר ביקרתי בתיכון שלמדתי בו, סיימתי בגרויות ואני זכאית לתעודת בגרות. שמחתי לראות את המורות שלי לשעבר. ובין השמחה גם פתאום הבנתי כמה התגעגעתי לזה. לתיכון, לשיעורים המשעממים, להפסקות החסרות פואנטה שמתחילות בסיבוב בבית ספר ונגמרות בישיבה על הספסל הכחול הקבוע, לדאגות הכי טיפשיות של (איך יצאתי בספר מחזור/קליפ למסיבת סיום) אבל בין לבין, גיליתי כמה מאושרת אני עכשיו. התיכון לא עשה לי טוב.
להיתקל באותם האנשים שאני שונאת יום ויום, ועכשיו אחרי שסיימתי תיכון ואני לא רואה אף אחד מהשכבה שלי (תודה לאל) אני מרגישה שאני סוףסוף מי שאני. רגועה, פתוחה, אופטימית. כניראה שזה מה שהייתי צריכה באמת - מרחק מכולם. וזה כמובן הדבר הכי טוב שיכל היה לקרות לי.
אז בין כל החפירה הזאת, אני אשתדל לעדכן לעיתים קרובות יותר.
שיהיה לכם חודש טוב ומהנה ^__^
♥♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
#מור