אחת הבעיות הכי גדולות שלי, הוא שממש אכפת לי ושאני מאוד אוהבת את האנשים הקרובים אליי,
ואני תמיד אבל תמיד אהיה שם בשבילם, אתמוך,אקשיב לכל בעיה (גם אם בינינו, לא ככ אכפת לי)
והעיקר להיות שם. להיות שם ותמיד אני שם.
אני אף פעם לא ריכלתי על החברות הקרובות שלי (תלוי מי באמת,אולי חוץ מד' מ' וא' ) אבל זה היה כי נורא כעסתי וברור מאליו שלא התכוונתי לזה.
בד"כ שהייתי עם אנשים שריכלו על אחרים קרובים אליי שתקתי. במקרים בודדות הייתי מתערבת ואו מצטרפת.
אני לא מצדיקה את עצמי כי גם אני לא בנאדם מושלם ושוב - אני גם לעולם לא אהיה. עשיתי כלכך הרבה טעויות עם אנשים ועכשיו פחות או יותר אני יודעת מי איתי ומי לא.
אבל למה אני מרגישה שאנשים לא שם בשבילי? למה אני מרגישה 'חופרת'?
למה אני מרגישה שאנשים איתי כי אין להם ברירות אחרות? למה אני מרגישה שהיא מתחילה שיחות ומדברת איתי רק כי היא צריכה תמיכה בגללו שהם כל יום נפרדים חוזרים? למה שאני מייעצת למישו מכל הלב הוא לא משתמש בעצה הזאת?
למה אני מרגישה מיותרת ושלאף אחד לא אכפת ממני? למה אף אחד לא מתעניין במה אני מרגישה? חושבת? למה השאלה של "מה איתך" זה מתוך נימוס בלבד ולא מכוונה אמיתית?
למה האנשים הכי קרובים אליי הם אלו שהכי מאכזבים ופוגעים?
זה מסוג השאלות שאף פעם אין תשובות אליהן.
~
מחר ת"א. יהיה כייף :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
#מור
