אני לפעמים כזאת פסיכית. אני אוהבת לראות זוגות מאוהבים - בכל מקום - בקומדיות הרומנטיות, ברחוב, בכל מקום. זה כייף לראות אנשים מאושרים
ושאשכרה טוב להם. אנשים שמצאו אהבה הדדית ומראים אותה לעולם.
אבל מצד שני אני כזאת דיכאונית, שלפעמים המחשבות שלי והרגשות שלי מפחידות אותי. הנשיקה הראשונה שלי הייתה בגיל 15 והחבר הראשון שלי היה באותה תקופה. אני דיי לוזרית בכל מה שקשור לרומנטיקה (ואני מודה בזה) לא ידעתי איך להתנהג עם בנים והייתי דפוקה כי זה משהו שאף פעם לא היה לי. אני גם לא הייתי מאלו שיש להם קראש על מישהו 24/7, אהבתי 2 בנים יחידים בחיים שלי ושניהם שברו לי את הלב.
בכל אופן, בזמן האחרון אני התגברתי על הכל והריקנות מציפה אותי. זה כייף שאין רגשות ואין תחושות ואין כלום אבל לפעמים זה מפחיד אותי אבל באופן כללי אני מתה על זה. לא לחשוב על אף אחד. לא להתעסק באף אחד. לא לראות תמונות שלו עם בנות ולחשוב דברים. כלום. פשוט כלום. לא להרגיש עצב, שמחה, כעס,כלום.
אינלי מושג מתי אני אכיר מישהו חדש או איך, אבל נורא נחמד לי עם החיים שלי ככה בינתיים(:
ואת יום האהבה אני הולכת לבלות עם הטלוויזיה, החדר כושר (התמכרות פשוט) וככה עד שהיום הזה יגמר,
אבל בנימה אופטימית זו - יום אהבה שמח לכללללל הזוגות צאו תבלו תהנו ונצלו כל שנייה ! ♥
ואם כבר יום אהבה, שיר שאני ממש אוהבת ומקווה שיום אחד יקדישו לי אותו ;)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
#מור
