השמונה ימים האלה תכף הולכים להיגמר. זה היה השבוע הכי ארוך בחיים שלי, כל כך היה לי קשה. שבוע בלי דרור. האמת שחשבתי שיהיה קשה, אבל שאני אעבור את זה איכשהו. בכל זאת, היה לי חבר שראיתי אותו פעם בשבוע.

אבל עם דרור זה שונה, ואני חושבת שאני יודעת למה. היה לי כל כך קשה, עוד יום אחד בלעדיו וכבר לא הייתי שורדת><

כבר התחלתי לחלום עליו בלילה, ועל דננברג.

אני מבלה יותר מידי בתחנה בלעדיו, וזה מדכא =\ אני תמיד רגילה להיות איתו שם. אני רגילה פשוט להיות איתו.

העובדה שמחר אני רואה אותו סוף כל סוף, מעלה בי חיוך ענקי ועצום. למרות כל הטלפונים והאסמסים בשבוע האחרון, זה לא הרגיש אותו הדבר, רחוק מזה.

הלוואי שמחר יבוא כבר.

ביום שישי אנחנו חברים חודש, החודש הזה עבר כל כך מהר. ביום חמישי אנחנו בהופעה של כנסיית השכל, לא באבטחה, למרות שאם ריבי שם, אז... XD וגם בשישי משמרת, סוף סוף.

אני כל כך מתגעגעת אליו, אף פעם לא התגעגעתי ככה למישהו.

הוא נוחת בסביבות שלוש בלילה, ואז אחרי בצפר אני אראה אותו. וגם מחר יש את היום הסברה לחניכים של קורס 60, אני מקווה שזה לפחות ייגמר מהר. (ואני אראה את אילי ישש XD)

השבוע הזה גרם לי להבין כמה אני אוהבת אותו, וכמה שהוא חסר לי. אהבה זה דבר יפה.

נעiמי [שמחר יבוא כבר(:]