לדברים מתחיל להיות ריח שוב. וגם טעם.

אני שוב מחייכת, לא יודעת אם חיוך באמת.

אני מרגישה כבר יותר טוב.

הכאב גרון כבר עבר, ושלב הנזלת והיובש בשפתיים חלקית.

זה היה נראה ברור עד עכשיו, שיודעים מה זה. אני ידעתי מה זה. אבל ברגע שפתחתי את הדף ההוא, הכל פתאום כל כך השתנה. הבנתי איך החיים שלי יכולים להשתנות מהשלוש מילים המחורבנות האלה.

הלוואי שזאת טעות. זה כל כך לא מתאים לי עכשיו.

כבר שבוע אני בבית. אסור לי לצאת. חוץ מהגיחה לבית חולים בשבוע שעבר, ולביקורת אצל הרופאה, אני מקובעת או לספה, או לכיסא, או למיטה.

כבר שבוע אני בבית עם אותם האנשים. אבל תמיד יש את זה שבא לבקר, אני חושבת שלעד אני אהיה אסירת תודה כלפיו על זה.

תמיד כשהוא נכנס, איכשהו החיוך מאיר הפנים שלו, מאיר את החיוך שלי. והוא מצחיק אותי, והוא יושב לידי גם כשאני ישנה. ולפעמים הוא אפילו ישן איתי. והוא מחבק אותי, ותומך בי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. למרות שמידי פעם הוא דואג טיפה יותר מידי, הוא פשוט מדהים.

להיות איתו כל כך קרוב, בעיקר נפשית, ולא להיות מסוגלת אפילו לנשק אותו, כמה פשוט שזה נשמע, ככה זה נורא.

אני יודעת שהיה לי חום כבר שבוע לפני, והייתי אמורה לצפות שמשהו יבוא אחריו. אבל קיוויתי שזאת פשוט שפעת חולפת, כמו מפגרת עליתי למשמרות וזזתי ועשיתי כל הזמן.

ביום שלישי היה לי 39.6, ביום רביעי בקורס התחילו לי כאבי בטן מטורפים. בחמישי כבר איכילוב.

ומאז, עם האבחנה עם המפגרת הזאת שפתאום השתנתה. דווקא היא התאימה לי, הייתי אמורה להיות בשלבי החלמה.

אני כל הזמן עייפה, פשוט רוב היום אני ישנה. כנראה זה בגלל המחלה, אולי בעצם בגלל שתיהן, או שלושתן. או האנטיביוטיקה. או פשוט החוסר חשק הזה להיות ערה ולסבול.

אבל יש לי הרבה חלומות. חלומות כל כך מוזרים. על מדריך חדש, ועל בית בצהלה, על עדן, על ריבי, על פארק הירקון, על כספי.

הלוואי שהמציאות שלי הייתה חלום. לפעמים כשאני נרדמת, אין לי אפילו כוח להתעורר אלייה. להתמודד איתה.

ואנשים, כל כך אכפת להם. ממש.

הלוואי שהבדיקה ההיא פשוט טעות,

הלוואי שאני אבריא מהר,

שכל האירוניה הזאת תפסיק,

שאני כבר אוכל לצאת מהבית ולשאוף אוויר,

נעiמי