איך הכל התחיל...
אני במצב רוח של שוקו חם להתכרבל במיטה עם חימום ולכתוב
וכן, קצת להיזכר בעבר.. ונראה לי שרוב הבנות שהיו כאן בזמני לפני 3-4 שנים כבר אינן כאן,
כך שאולי אני חייבת את זה גם למי שנכנס לכאן להציץ.
אז מי הייתי לפני 4 שנים?
נערה מלאה בת 17 שכל מה שרצתה מאז שזכרה את עצמה היה להיות רזה
כעס על ההקנטות מההורים
כעס ושנאה עצמית שקשה לתפוס בראש שפוי
המון אומץ
קצת הידרדרות
והנה מצאתי את עצמי בלהט הבגרויות בכיתה י"ב כשהרגשתי שידי על העליונה- אני אוכלת ויורדת במשקל, אומנם אוכלת פעם ביום אבל אוכלת, אומנם האוכל יוצא אח"כ בדרכים לא שגרתיות אבל אוכלת, ויורדת.
מי יכולה לבקש יותר מזה?
והתחלתי לרזות
ורזיתי
ורזיתי
והשנאה כלפי עצמי רק גברה ואיתה גברו ההקאות
אז רזיתי, שנאת את עצמי מיום ליום יותר, והקאתי, הקאתי הרבה.
זה התחיל מפעם ביומיים ונהיה משהו בשגרה, של פעם ביום, בהמשך זה החריף ועבר לפעמיים שלוש ביום.
הרגשתי שאני מאבדת שליטה,בזמן ההקאות ראיתי דם מהוושת ונלחצתי
החלטתי שאני מפסיקה עם זה
אבל כבר רזיתי המון והראש כבר נדפק לחלוטין
ולהשמין? הייתי מתאבדת קודם.
ואז הגיעה האנורקסיה אני לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוחות הנפשיים והפיזיים אחרי כל מה שהעברתי את הגוף והנפש שלי אבל באותו הרגע החלטתי שאני מפסיקה לאכול.
והפסקתי, לארבעה ימים בערך, לגמרי, ואז ההורים נכנסו לתמונה ולקחו את המושכות לידיים והכריחו אותי לאכול והשגיחו עלי בצורה משפילה:כי יותר משפיל מלהיות תקועה עם האצבע בגרון זה שאמא שלך תשב מחוץ לחדר האמבטיה כשאת מתקלחת או בשירותים ותאזין במשך חודשים ארוכים כדי לבדוק שאני לא מקיאה.
(עד היום אם אני הולכת לשירותים אחרי ארוחה אני מוצאת אותה בחדר שלי פתאום, רק בודקת, שהכל כשורה)
והייתי בטיפול מקיף שבהתחלה בערך איזן אותי וסוג של אכלתי אבל עדיין עשיתי דווקא, ועדיין נורא רציתי לרדת, ותוך כדי הטיפול של פסיכולוגית ודיאטנית שמתמחה בהפרעות אכילה, המשכתי לרדת במשקל
ואהבתי את זה, והדבר שהכי הפחיד אותי בעולם, הסיוט הכי גדול שלי (עד היום) היה להעלות במשקל, להיות שוב האפסית השמנה שהגעיל אותי רק לחשוב עליה. והגעתי למשקל של 53 (על 1.69)
הייתי מאוד רזה, אבל תמיד רציתי עוד, 53 היה בסדר, אבל הרגשתי תמיד שהיה מה לתפוס למרות שבדיעבד נראתי נורא.
בערך חצי שנה שמרתי על מצב סביר, ירדתי עד ל53 אבל כן אכלתי, לא קיבלתי מחזור אבל השיער הפסיק לנשור, והייתי תחת פיקוח. הראש עדיין היה דפוק. היה לי רע אבל לא ידעתי את זה, חשבתי שהכל בשליטה, אני אוכלת (למרות שאכלתי במשטר דקדקני שלא זזתי ממנו מטר), יש לי חבר, הכל טוב.
התגייסתי לצבא ואז הכל התפרק לי בין הידיים, החבר נפרד ממני, הטירונות הייתה קשה מנשוא ביחס למצב הנפשי השברירי שהייתי בו
והרגשתי שהעולם גדול עלי.
לקחתי כדורים נגד דיכאון שהוציאו אותי מזה לאט לאט, בליווי פסיכולוגית שאחרי מספר מועט של מפגשים יחסית גרמה לי להתחיל לחשוב כמו בנאדם שפוי.
העלתי וירדתי מאז במשקל בקפיצות די גדולות אבל בסכה שמרתי על משקל די תקין של 58-60 ק"ג ואהבתי את עצמי
בעקבות כל הנזק שעשיתי לגוף שלי התפתחה לי תת פעילות של בלוטת התריס. וזה גרם לי להשמין ולהרזות לפרקים.
כרגע יש איזה שינוי עם התרופה שמי שלוקה בתת פעילות של הבלוטה צריך לקחת יום יום, ועלי זה השפיע לא משהו והשמנתי הרבה..
עליתי איזה 5 ק"ג בבת אחת...
ועכשיו, אני יורדת אותם פלוס עוד 4.
מגיעה למשקל שאני אוהבת את עצמי
בלי לאבד את הראש, רק את השומנים
56.600 (משקל מחזור) הנה אני באה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Briiiiii