איכשהו חיי האהבה מתקיימים אצלי תמיד בשלושה מישורים מקבילים, שקו אחד חוצה אותם. הראש, הלב והבטן הם שלושה מישורים מקבילים, שנפגשים אולי ביקומים אחרים, אבל לא בזה. הוגה, כלומר העסק שבין הרגליים ( ותסלחו לי שאני לא משתמשת במילה קצת יותר בלוגרית שמתחילה באות כ, אבל המילה הזאת עושה לי חררה) היא קו שמזגזג בין המישורים האלה, חוצה אותם, רץ ביניהם ולצידם ואז דופק פניית פרסה מפוארת ומתקיים בפני עצמו.
הראש, הלב והבטן בדרך כלל לא מסכימים, וגם אם שניים מהם מצליחים להגיע לעמק השווה, השלישי על פי רוב לא מישר איתם קו. מי שחותכת החלטה היא הוגה, והיא לא תמיד מטילה את הוטו שלה לצד הרוב.
כשרטוב לה וחמים לה היא מוכנה לסבול את זה שהראש צועק שמשעמם לו, או שהבטן מקרקרת שלא נראה לה, או שהלב ממאן להתמסר. אולי אפילו היא מוכנה לשאת את שלושתם במקהלה אחת, לגמרי לא עליזה. היא קוראת לזה סטוץ. מאידך, גם אם השלושה נוטים דווקא לשדר הסכמה – הבטן מרפרפת, הלב מפרפר, והראש מהנהן באישור – אבל לגברת וגה העסק לא נראה מספיק מרגש, היא מסוגל די בקלות להחליט שלא מתאים לה, ולחפש לה ריגושים אחרים. לפעמים, כשהריגושים האחרים מאבדים גם הם מקסמם, היא אפילו עלולה לחתוך, לשבור הגה, ולהכריח את הראש והבטן לחפש במקום אחר. את הלב היא אפילו לא מנסה לשכנע. היא טוענת שהוא סובל מפיגור ותמיד סוגר פערים באיחור מסוכן.
האל היווני היה הגבר היחיד שפגשתי מעודי שגרם לכל כולי לשיר בהרמוניה. כלומר בהתחלה. אחר כך הבטן כבר התחילה להתהפך, ולהכניס לראש מרפקים באונות שיואיל בטובו להפסיק להכחיש כבר את מה שהבטן קלטה. עם האקס, הבטן ידעה מראש שלא, אפילו הלב לא מיהר להתחייב. הראש החליט לעבור לגור בשוויץ למשך תקופת ההיכרות, חבש כומתת תכלת והתחפש לחייל או"ם עיוור, חרש ובעיקר אילם. אבל גברת וגה? הו הו! הו הו הו הו!! היא פיסקה ופסקה. רק אחרי כמה שנים, כשהראש נזכר להוציא את עצמו מהתחת השוויצרי שהוא גידל ולישר קו עם הבטן, הגברת וגה הואילה להודות שבעצם, היא לא ממש מקבלת את כל מה שהיא רוצה, אז היא מוכנה לשקול מחדש את עמדתה. ותאמינו לי שזה לא היה קל. את הלב היא שברה לי הבת זונה.
הטראומה ההיא גרמה לשלושת המישורים היקרים שלי להתאגד נגד הוגה, ולהוציא אותה לסוג של תוכנית פרישה. הם הודיעו לה שעד שהיא לא תתחיל להקשיב להם, הם ירעיבו אותה. היא צחקה להם, אבל זה עבד להם רוב הזמן, והיא יצאה לשחק רק לעתים מאוד נדירות, בעיקר כשראש הקנוניה יצא לחופשה קצרה.
היום אני מנסה לחבר בין כולם, להביא אותם לשולחן הדיונים. אתם לא חייבים להסכים, אני אומרת. אתם לא חייבים להאשים זה את זו כל הזמן, אני מסנגרת. אתם יכולים לפחות לנסות לשתף פעולה. הצעתי להם תוכנית בת ארבעה שלבים:
א. קודם כל תסכימו, שהראש מקבל את זכות הוטו, ולא אף אחד אחר. פשוט כי יש לו קצת יותר כלים אנליטיים וכושר חשיבה.
ב. שנית, תקשיבו קצת לבטן. היא לא רציונלית כמו הראש, אבל גם לא אמוציונאלית כמו הלב. היא מקבלת שדרים ותדרים שאתם אולי קולטים, אבל כשהיא אומרת לא, תקשיבו לה ותבדקו. חשוב מכך, כשהיא אומרת כן, תקשיבו לה גם. הבטן רבותי וגבירתי, לא בכדי ניחנה בראיית הנולד.
ג. וגה יקירתי, אני אוהבת אותך, אמרתי. אמנם סיבכת אותי לא פעם בהרפתקאות מיותרות, אבל גם הענקת לי כמה מהרגעים היותר מענגים בחיי ועל כך אני אסירת תודה. אני משחררת אותך לדרכך, אבל אני לא נותנת זכויות יתר בהצבעה. תהני יקירה מכל רגע, אבל שתדעי לך שהרוב קובע, ואם הם כולם נגדך, אז מה שהם אמרו. תכבדי את עצמך יותר, והם יכבדו אותך.
ד. מר לב, ביקשתי, אתה לא חייב להתמסר. אני יודעת שנשברת פעם אחת יותר מידי ואני מרשה לך להגן היטב על עצמך, אבל אל תתאבן לי בבקשה. אני צריכה שתישאר צעיר, רענן, דופק ודינמי. אולי, אם כל השאר יסכימו זה עם זה, אז גם תשלח איזו אצבע למים ותבדוק אם אתה מוכן להשתתף במשחק. אני אבין אם לא, אבל אני אודה לך מקרב לב אם כן. כי אתה יודע איך זה, אין לי לב לעשות את כל זה בלעדיך...
המשא ומתן נמשך ואני תוהה איפה תהיה פריצת הדרך קודם – במו"מ על חיים לקתרינה, או בדיונים לשחרור גלעד שליט. או אם בכלל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
