כתיבה תמה

אני רוצה לשאול אותך שאלה ישירה. אתה נמשך אלי או שאני משליכה עליך את התחושות שלי?

אני שואלת כי אתה מבלבל אותי. אני מקבלת ממך מסרים מעורבים ומבולבלים ואני כבר לא מבינה.

בהתחלה חשבתי שאתה מעוניין בקשר עסקי בלבד. אחר כך חשבתי שאתה מעוניין בקשר העסקי-מקצועי אבל גם בפלרטוט לא מזיק. אחר כך היה נדמה לי שאתה אומר שאתה זקוק לחברה טובה. למישהי שתקשיב לך ולא יהיו לה שום ציפיות ממך. ואז היה נדמה לי שאתה משדר שאולי אתה רוצה חברה עם הטבות. נגיד אוזן קשבת פלאס ביזנס פלאס פלרטוטים. ואז חשבתי שאולי הבנתי לא נכון ואתה מחפש יזיזה ובודק אם אני פתוחה להצעה (אני לא, אגב), ועכשיו שוב נדמה לי שאתה רק צריך איזו ידידה שתקשיב ותחזק לך פה ושם את הברגים של האגו. מישהו לדבר איתו. מישהי. ווטאבר.

והרמיזות לסקס, אני תוהה? אה נו, זה כי אתה נהנה לראות (לשמוע) אותי מתפתלת במבוכה או בתסכול או בשניהם. בגלל זה אתה לא קובע פגישה. או קובע ומבטל. בגלל זה אתה סוגר שיחות ברגע שהמוקד בהן זז ממך אלי.

אני רעה נכון? אתה לא באמת חושב שאתה עושה את כל הדברים האלה, נכון? זו רק הרגישות שלי שלא יצא לך עדיין להכיר ומי יודע אם יצא לך להכיר. החרדות שלי מזה שאולי בעצם אתה כן רוצה. או שאתה לא מצליח להחליט אם אתה רוצה ומה זה בדיוק הדבר הזה שאתה רוצה. הרי הייתי בסרט הזה, בקשרים שבהם לוהקתי לתפקיד נישתי ומאוד מסויים. טייפ קאסט. לעולם על תקן החברה הטובה, לעולם לא על תקן האשה הנחשקת. לא שזה מדוייק להגיד את זה. במקרים קינקיים וחריגים תרתי משמע דווקא זכיתי בתפקיד הפאם פטאל. אבל זה לא היה עם גברים כמוך.

אבל באמת שאני שואלת ברצינות. איפה אני מלוהקת, אם בכלל, מבחינתך? אתה רומז כי אתה רוצה ונמנע או שאתה רומז כי ככה זה גברים?

ועוד שאלה, אני יכולה להיות כנה איתך? אני שואלת כי נמאס לי לשמור על זכות השתיקה. המילים צורבות לי בגרון ומדגדגות לי בלשון ובקצות האצבעות. אני רוצה אותך. הנה אמרתי.

כלומר כתבתי. נדמה לי שלא הייתי מצליחה לומר זאת בקול. באינסטינקט בלתי מוסבר אני מרגישה שלא הכרתי אותך במקרה, שאתה "זה" ושמה שאתה צריך ממני זאת הבנה וסבלנות וכושר ספיגה. אבל אני כבר יודעת גם שאינסטינקטים יכולים להטעות, שאני אמנם פתוחה להקשיב להם אבל אני מאזנת את ההקשבה הזו עם עוד חלקים בי.

החלקים האחרים, אלה שנמצאים בחלקים פחות פרימטיביים של המוח שלי דוחפים אותי לזוז. לקבל החלטה. לעמת אותך עם מה שאני מרגישה ולבקש תשובה ישירה. ואם לא אוהב את התשובה? לזוז. להמשיך קדימה. לאט לאט ללמד את עצמי שלא לרצות אותך. לא לרצות לשמוע את קולך. לא לרצות להצחיק אותך ולצחוק איתך. לא לרצות לפלרטט איתך. לא לרצות להרגיש קצת פחות לבד כשאני מדברת איתך.

אבל רגע לפני שאני מחליטה אני רוצה לשאול אותך – מה אתה רוצה? ואם אתה רוצה אותי, למה אתה לא פה? למה אתה לא הופך עולמות ומזיז דברים אפילו רק בשביל לראות אותי כמה דקות לפני שאתה שוב נוסע מפה? ואם אתה לא רוצה אותי, אני רוצה לדעת למה אתה נותן לי להבין אחרת?