אני כותבת ואומרת מילים שאני לא מאמינה בהן ולא מאמינה להן. רק כדי להגיד. כדי לקרוא שוב לעצמי. מין מנטרה שכזו שאם אחזור עליה עוד ועוד די פעמים אתחיל להאמין בה, וחשוב מכך אתחיל לעשות את מה שמתחייב כפועל יוצא מהמנטרה הזו.
מוניקה סיפרה לי פעם על סדנת צחוק בה היתה. היא סיפרה איך יושבים שם במעגל ומתחילים לצחוק במין צחקוקי הו הו הו והי הי הי מלאכותיים. מותחים את השרירים בפנים כלפי מעלה לחיוך גדול, והא הא הא הא הא. ככה מתחילים מספרת מוניקה, אבל מהר מאוד הצחוק המלאכותי מדבק, וצחוק אמיתי עולה ובוקע ממשתתפת אחת שמדביק משתתף אחר ומהר מאוד צחוק אמיתי ומתגלגל סוחף את כל הנוכחים, וכבר הם מוחים דמעות צחוק ותופסים כרסים רועדות ומוניקה צוחקת וצוחקת כשהיא מספרת זאת, ואני איתה. כל העולם צוחק עם מוניקה כי גם כשהיא מתחילה בכאילו זה הופך לצחוק המדבק בעולם. עד פורקן.
וככה אני רוצה – להגיד ולהגיד ולהגיד, למתוח שרירי שפתיים עד שמילים ותחושות שאספתי מהרחוב יהפכו לתחושות פנימיות של ממש. לצחוק ולבכות ולשחרר הכל החוצה באמת – את כל מה שתקוע ופקוק מאחורי המנטרה המלאכותית שאני משגרת.
אני בסדר. ממש בסדר. כמה שבועות ואני בכלל אהיה שוב נהדרת ונפלאה כהרגלי.
אני ממשיכה הלאה בחיים שלי ומשאירה את כל השליליות הזו מאחורי.
עוד דקה נשוב.
כמו בשיעור יוגה אני חוזרת לאט על הצלילים הזרים, תוך כדי נשיפה. שאיפה, להחזיק, נשיפה, טוב לי. שאיפה, להחזיק, שלוש, ארבע, נשיפה, אני בסדר, שבע, שמונה. אום נאמה שיווה טוב לי, אום שאנטי טוב לי, אוםםםםםםםםםםםםםם.
*
ואז המאייר שולח לי כאפה מהדהדת שמצטלצלת לי בין האזניים וגורמת לי להתיישב דקה ולהקשיב. בהינף הכאפה הבאה הוא מפיל אותי לקרשים מרוב צחוק ואני מוחה דמעות מול המסך.
וככה, עם פקק משוחרר ורגשות שזורמים החוצה כמו אחרון הרוחניקים בסופשבוע שאירגן רפיק קמחי, כבר לא אכפת לי מהזיופים. אני יודעת שיש לי בחיים מאייר ומוניקה ועוד אנשים שאני אוהבת עד כלות, שרואים אותי דרך כל המילים והמנטרות, ולא חוששים להמטיר עליי כאפות ולעזור לי לפתוח סתימות רגשיות כשצריך.
ומנטרה חדשה מציירת את עצמה מעליי.
אינסוף אהבה יש בחיים שלי, אני רק צריכה לזכור להסתכל עליה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
