כתיבה תמה

הדודה הלכה איי-וול. ערקה יעני. שמה לעצמה על הבלוג מחסום ושער ושומר ואינטרקום ומצלמות ודוברמנים ומה לא. האשה שעד לפני דקה וחצי חיה את חייה בפורום פתוח ורב מגיבים, החליטה לסנן את מי שבאים בשעריה.

חבל לי.

היא כותבת מופלאה כשנחה עליה הרוח. היא צלמת לא פחות מוכשרת. מעניין היה לי לקרוא אותה ואני אתגעגע.

עכשיו תגידו "אבל את יכולה לבקש ממנה אישור". נכון, אני מניחה שאני יכולה. אבל לא ניסיתי.

יש לי מדיניות ברורה בעניין. אם אני מכירה את בעלי הבלוג באופן אישי, אני אבקש להתקבל למועדון. אם בעלי הבלוג מכירים אותי, יודעים מי זאת קתרינה, הם גם יאשרו. כשאני אומרת "מכירה" אני מתכוונת שהגבתי אצלם באופן קבוע, שהתפתחה איזו מערכת יחסים ישראבלוגית שכזו של תגובות ותגובות הדדיות. שאולי אפילו התכתבנו במייל.

כלומר, אני מרשה לעצמי לכנות אותכם "חברים וירטואליים" שלי, אם היתה בינינו אינטראקציה כזו. ולחברים שלי, אין לי שום בעיה להגיע הביתה, לדפוק על הדלת, לבקש שיכניסו אותי וישר לחלוץ נעליים ולשבת בישיבה מזרחית על השטיח תוך שאני דורשת "קפה!" ומרשה לעצמי לחוות את דעתי על העציצים והווילונות הפרחוניים ("להוריד!").

אבל אם עברתי לידכם במסדרון ואנחנו מידי פעם מהנהנים לשלום, ואפילו אם בדיוק אתמול הפכנו לשכנים, אנחנו עוד לא בדיוק חברים. אם קראתי אותכם ולא הגבתי - אתם לא יודעים מי אני. אם הגבתי פעם או פעמיים ולא עניתם - גם אז אתם כנראה לא ממש יודעים מי אני. ואולי עניתם לי בנימוס, כמו לשאר 228 המגיבים הסדרתיים והלא-סדרתיים שמבקרים בבלוג שלכם.

אם אתם סלבריטי ואני מזהה את הפרצוף שלכם זה לא נותן לי את הזכות לקרוא לעצמי אחוקית שלכם. גם לא אם שלחתי לכם מכתב מעריצות או קניתי יומנוער עם פרצופכם מרוח עליו. נכון, אפילו לא אם אשכרה טרחתם ועניתם לי על המכתב הזה (נורא יפה מצד משרד יחסי הציבור שלכם, תמסרו להם תודה בשמי).

דודה היא סלבריטי. היא רויאלטי, כאילו. בקנה מידה של ישראבלוג ואולי אפילו טיפה מעבר. אני לא חברה שלה והיא לא חברה שלי ואני לא אחציף פנים הרבה ואבקש את רשותה להכנס לה לחיים אחרי שהיא החליטה לחסום אותם בפני זרים. זכותה.

מניסיוני הישראבלוגי (כקוראת, זוכרים?) יש כמה נסיבות שבהן בלוגרים שעד אתמול חיו מול חלונות פתוחים, מחליטים לפתע להסיט את הוילון ולהגיף את התריסים. ואלו הם שמות: קוראים לא רצויים (בדר"כ קרובים, קולגות ואנשים שהבלוגר לא רוצה להחשף בפניהם), מגיבים לא רצויים (א.ק.א טרולים), עייפות מהחשיפה.

המקרה הראשון לא ממש רלוונטי לגבי הדודה - היא הרי חשפה כבר את שמה, המשפחה שלה קראה בבלוג שלה, היא הצהירה שהיא לא חוששת מהחשיפה בפני מכרים. עם המקרה השני היא הוכיחה שהיא יודעת להתמודד או להתעלם, וגם כמה ממגיביה הוכיחו שהם יודעים לכסח טרולים כשצריך. נשאר המקרה השלישי. עייפות. רוויה. לא מהבלוג עצמו - שכן אפשר היה למחוק אותו כמו שעשו אחרים - ולא מהפלטפורמה - שכן אפשר היה פשוט לעבור דירה מישרא (שוב, אחרים וגו'). העייפות היא מהחשיפה עצמה. רוצים להמשיך לכתוב, ולחלוק את הכתיבה עם כמה קוראים נבחרים* אבל לא עם כולם. כבר לא.

מה שמחזיר אותי אוטומטית לסוגיית ה"איפה אני ואיפה דודה", או שמא, איפה אני ואיפה כולם.

שתנוח הדודה. שתחלוק את חייה וכשרונה רק עם מי שהיא מרגישה שראוי/ה לכך. שתהנה לה מהשקט - אני בטוחה שיש לו יתרונות. אני, כשלעצמי, אתגעגע.

*ע"ע חברים לעיל