זהו. תרגמתי. אני יודעת שהתעצלתם לקרוא באנגלית.
כשאת נאלצת לצערך לבקר בשירותים ציבוריים את מוצאת לרוב תור של נשים משתרך בעצלתיים. את מחייכת בנימוס (או מבוכה) ותופסת את מקומך בתור בדממה. כשמגיע סוף סוף תורך את בודקת את מפקד כפות הרגליים שמתחת לדלתות בתאים. הכל תפוס ואת עומדת ומנסה לא לחשוב על מים. ואז, דלת אחת נפתחת ואת ממהרת פנימה, מתנגשת כמעט בזו שהרגע יצאה מהתא. את מגלה לדאבונך שהמנעול לא ממש עובד, והדלת מספקת לך הגנה חלקית בלבד. לא נורא את חושבת, העיקר שהיא סגורה.
קופסת "כיסויי המושב" (שהומצאה בוודאי על ידי אמא של מישהי) היא תוספת מבורכת ורצויה בימים רגילים, אך היא כמובן ריקה. היית תולה את התיק על הוו הקבוע בדלת, אך אין כזה בנמצא – אז את תולה אותו בזריזות סביב צווארך, משל היה תיק האוכל שלך כשהיית בת חמש (שהרי אמא היתה מתפלצת אם היתה יודעת שלשבריר שניה בכלל שקלת אפילו את האפשרות להניח את התיק על הרצפה!), מפשילה מכנסיים בזריזות ונעמדת "במצב כריעה".
בתנוחה המוזרה הזו, את מרגישה כמו באימון כושר מתקדם כששרירי הירך הלאים שלך מתחיל לרטוט ולהעיק. היית יושבת, אבל לא טרחת לנגב את המושב קודם או חלילה להניח חלקי נייר חופפים לכיסוי, אז את מתעלמת משרירי הירך האומללים וממשיכה לכרוע כמו איכרה בשדה. כדי לאמן בינתיים גם קבוצות שרירים בפלג הגוף העליון, את שולחת הצידה ולאחור יד לעבר מתקן נייר הטואלט האימתני והריק. בראשך את שומעת את אמא אומרת "מאמי, אם היית מנסה לנקות את המושב קודם היית יודעת שאין בתא נייר טואלט".
שרירי הירך שלך עוברים מרטט קל לרעד של ממש.
את נזכרת בממחטת הטישיו המשומשת שבה ניגבת את אפך אתמול
- זאת שעדיין בתיק שלך
- שתיאלץ להספיק
- שאת מקמטת מחדש תוך מאמץ להגדיל את שטח הפנים הפנוי לניגוב
- ושנותרת קטנה יותר מפרק האצבע שלך
מישהי פותחת את דלת התא ישירות עלייך שהרי המנעול הוא המלצה בלבד. הדלת מכה בעוז בתיק התלוי מצווארך, ומעוצמת המכה התיק, הצוואר ואת עפים לאחור ומתאזנים על הניאגרה. "תפוס!" את נובחת, תוך שאת מזנקת לכיוון הדלת כדי לטרוק אותה , שומטת בטעות את כדור הטישיו המקומט הישר לתוך שלולית על הרצפה, ומאבדת לחלוטין את שיווי המשקל את נוחתת הישר על מושב האסלה. המושב רטוב ואת לא רוצה לדעת למה.
את קופצת ויודעת שמאחור מידי. הישבן החשוף שלך נגע כבר בכל חידק ומיקרוב האורב על המושב הרטוב, בגלל שלא טרחת לצפות אותו מבעוד מועד בשכבות נייר טואלט. לא שהיה כזה ממילא. אמא היתה בוודאי מתכחשת לך לו היתה יודעת, שכן אין ספק בליבך שהישבן הענוג שלה לא נח מעולם על מושב אסלה כלשהו, שכן "לכי תדעי איזה כולירות אפשר לחטוף מזה".
בינתיים, החישן האוטומטי שמאחורי האסלה התחרפן לגמרי ומחליט להוריד את המים, מה שמשגר סילון של מים קרים ומפעיל מערבולת כה עצמתית שאת נאחזת כטובעת במתקן נייר הטואלט (הריק) מחשש להשטף בעצמך אל תוך האסלה.
בשלב הזה את מרימה ידיים. את רטובה מסילון המים ומהמושב הרטוב. את מותשת ושרירי הירך שלך צועקים הצילו. את מנסה לנגב את עצמך עם עטיפה של מסטיק שמצאת בכיס המכנסיים ומקווה לחמוק באין רואה לכיוון הכיור ומתקני הייבוש מצילי החיים שלידו.
את לא מבינה איך מפעילים לעזאזל את הברז, שגם הוא מצוייד בחישן אוטומטי נודניק, אז את "שוטפת" ידיים ברוק ומקווה שמתקן הייבוש הלוהט ישרוף את היתר. רפת רוח את צועדת כנגד התור המתארך מחוץ לשירותים. כבר אין לך כוח לחייך אליהן בנימוס.
מישהי בסוף התור שעוד יכולה להרשות לעצמה קורטוב של נימוס, מציינת בפניך כי שובל של נייר נדבק לך לנעל (איפה היתה חתיכת הנייר המאוסה הזאת כשהיית זקוקה לה, אה??). את תולשת את הנייר ומשליכה אותו לכיוון אותה בחורה "קחי, יכול להיות שתזדקקי לזה".
כשאת יוצאת את מאתרת בן זוגך שהספיק בינתיים להכנס, לעשות ולצאת ועוד נותר לו זמן לתהות מה עלה בגורלך. הוא רוטן לעברך "מה לקח כל כך הרבה זמן, ולמה התיק תלוי לך על הצוואר?".
הקטע מוקדש לכל הנשים שנאלצות להתמודד על חדרי שירותים ציבוריים, וכשירות ציבורי לגברים שיוכלו סוף סוף להבין למה זה לקח כל כך הרבה זמן.
הקטע גם עונה על השאלה הקיומית למה נשים הולכות לשירותים בזוגות. זה כדי שהבחורה השניה תשמור על הדלת המזורגגת, תחזיק לך את התיק ותגיש לך נייר טואלט מתחת לדלת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
