כתיבה תמה

תכתבי הוא אמר. לא משנה מה אבל תכתבי. ואני רק חשבתי, הוא לא מבין שאני לא יכולה לכתוב. סתם לכתוב. אבל אני לא באמת יכולה "לכתוב" כמו שאני לא באמת יכולה "לצייר". אני לא יכולה "ליצור". אני חווה את האמנות מידם של אחרים, מעריכה, משבחת, טועמת, אף פעם לא עושה אותה בעצמי. מה הוא חושב, שמילים ככה באות לי? הן כל הזמן הרי מתערבלות לי בראש, מסתחררות ומתנגנות, כאילו שאני הולכת לי בחיים האלה עם קול מספר "כל יודע" או שמא מספר "מעורב". מה אני בכלל מבינה.

אף פעם לא הייתי טובה בספרות ידידי, אני מסבירה. אני אוהבת לקרוא, לחוות את הסיפור, לא לנתח אותו למרכיביו ולהוציא ממנו כל שביב של נשמה. ואם אני לא מבינה כלום בספרות אתה רוצה שאני אכתוב?

מה אני כבר יודעת על כתיבה? יש לי חדר משלי, יש לי שפה, יש לי ראש שכל הזמן משרקק לו התחלות של סיפורים. אתה יודע מה? אני אכתוב רק התחלות של סיפורים. זה מה שאני אכתוב.

אתה מבין, אני תמיד משתעממת כשצריך ליצור דיאלוג של דמויות, או לתאר נוף, או אוירה. אני הרי רואה את הכל בראשי, את כל הסיפור שאני ממציאה לעצמי ומדמיינת לעצמי וחיה לעצמי. אצלי בראש זה בכלל סרט. אני חיה בסרט. גם המחשבה הזאת רצה לי הרבה יותר מהר מהמילים שאני מקלידה. אני כבר יודעת מה עומד בסופה, מה המסקנה. אני מנסה להסביר לך שכתיבה היא המון עניין של טכניקה, של ירידה לפרטים, של סבלנות אין סופית.

תתארי תמונה, סצינה, תארי לקורא מה שאת רואה בראש, את הנוף, את האוירה, איך הם נראים, מה הם חושבים, מה הם שומעים, מה הם טועמים, מה הם מריחים. כאילו שאפשר להעביר חוש במילים. אצלי במוח זה לא נזקק למילים, זה כל כך חי, והסוף של הסיפור ידוע לי עוד לפני שהסיפור ממש מתחיל להתרקם. אף פעם לא היתה לי סבלנות לסופים. בספרים. בסרטים. תמיד ידעתי מי הרוצח רבע שעה לפני כולם ושתקתי כדי לא לקלקל, אבל לי כבר התקלקל הסרט. וידעתי שהוא ילך אליה, וינשק אותה, אבל הסוף יהיה עצוב, וזה הרס לי את ההנאה מסוף הספר. עד היום היצירות שאני נהנית מהן הן אלה שמצליחות להפתיע אותי. סרט עם טוויסט, ספר עם סוף בלתי צפוי, תמונה שמכריחה אותי לרדת לעומקה, לבחון את הפרטים, את הטכניקה של האמן. לא שאני אי פעם הייתי יוצרת כמוהו, אבל לפחות אני מבינה אותו.

ולסרט אני עוד יכולה לסלוח על סוף צפוי. כי הוא מגרה לי עוד חוש או שניים על הדרך. אם הוא מצולם יפה, אם הוא מרגש, אם הפסקול נעים לי, אז בסדר. שיהיה סוף צפוי. אבל ספר? סיפור? אני אמנם אקרא אותו עד תומו לרוב, אבל אני לא אחזור אליו. רב הסיכוי שאשכח אותו לחלוטין. אולי אפילו לא אזכור אם קראתי אותו או שלא. והסיפורים שלי? אתה יודע כמה מהר המוח עובד? מילי-שניות, מיקרו שניות, נאנו שניות. בכלום זמן יש לי בראש סיפור עם התחלה, אמצע, סוף. אקספוזציה ותיאורים. אפילוג ופרולוג (או שמא זה פרולוג ואפילוג, אני לא תמיד מצליחה לזכור מי בא ראשון ראשון, ומי אחרון אחרון).

לכתוב? לתקן על הדרך לעצמי את שגיאות ההקלדה, את החזרות הבנאליות על תיאורים ושמות עצם ופעלים שאני עושה בהם שימוש עודף ומעיק. ומה בדבר הנטיה הזו שלי להפוך כל משפט לרשימה? או לשאלה? ולכתוב בסוגריים (כאילו חייבת לסייג כל משפט, להעיר על כל מילה). למה לכתוב? זה הרי חסר טעם. הדבר היחיד שאני מוכנה לכתוב תוך כדי הן מחשבות. בזמן שהן מתהוות. זרם התודעה.

אבל מה אתה חושב? שיש לי מחשבות מתהוות רק כשאני מול המחשב? כשנוח לי לכתוב? תעשה לי טובה. המחשבות הכי טובות באות בשירותים, במקלחת, תוך כדי בישול, על הדרך מהכא להתא. ואז הוא אמר אז תכתבי על פתקים, אחר כך תכניסי למחשב, ואני הסברתי לו שזה בדיוק מסוג העלאות הגירה שאני מפחדת מהן. מחשבה באה לי, אם אתעד אותה, כבר לא ארצה לכתוב אותה שוב. שלא לדבר על לקרוא אותה. ובכלל הוא אמר לי אל תכתבי יומן. יומן זה סתמי. יומן זו לא כתיבה גדולה.

והוא צודק, יומן זו כתיבה נורא קטנה, קטנונית, יומיומית. לקרוא יומן של מישהו יכול להיות מעניין אם הוא ניחן בכשרון כתיבה מרשים, או סיפורים ממש מעניינים. רצוי שניהם ביחד. אבל כמה כאלה אתה מכיר? אתה יודע למה בלוגים מצליחים? ברובם הגדול לא בגלל הכתיבה, אלא בגלל מה שקורה אחר כך, הדינמיקה של התגובות, האינטראקציה. רק בגלל זה הם שווים. הבלוגים של הכותבים הכי טובים הם שממת אינטרנט בגלל שאתה קורא אותם ומרגיש לבד. רק אתה והציה.

דווקא נעימה לי אינטראקציה עם אנשים, אבל אני כבר שנים מעדיפה את האינטראקציות שלי בעולם האמיתי, לא בעולם הוירטואלי. היו שנים שנהניתי מזה. לפעמים כשאני מרגישה זה עדיין חסר לי. התחושה הזו שתמיד יש עם מי לדבר, שכל שיחה חדשה עם דמות לא מוכרת מקפלת בתוכה הפתעות. ופה ושם גם היו הפתעות. חלקן טובות, חלקן פחות. לרוב פחות. הרבה פחות. בגלל זה עדיפה האינטראקציה האישית – כי אז לדמות יש עוד מאפיינים חוץ מיכולת הכתיבה כן או לא בשגיאות כתיב. יש להם קול, ואינטונציה, והבעות פנים, ושפת גוף, וריח מהפה. עם אנשים אמיתיים אפשר להתחבק, ללכת לשתות קפה שיש לו גם טעם ולא רק צורה (למשל צורה כזו 3(_) או צורה כזו [~]c לצורך הדגמה).

לא יכולה לכתוב למרות שלפעמים אני מרגישה שזה מה שאני צריכה. לבוא הביתה, לכתוב, לישון, ללכת לעבודה, לחזור לכתוב וחוזר חלילה. לחיות את החיים דרך האצבעות וקצת פחות דרך מה שקורה לי בראש. תני לאצבעות לחיות קצת במקומך.

התחלתי כבר לכתוב כל כך הרבה פעמים שאולי באמת מה שאני צריכה זה לכתוב התחלות לספרים, או לסיפורים. ואולי אני פשוט לא צריכה לכתוב.

רגע, ביקשתי, תן לי זמן להחליט אם את המשפט האחרון הייתי צריכה לסיים בנקודה או בסימן שאלה.

ואז פתחתי בלוג...