כתיבה תמה

מירי מחבקת אותי. החיבוק שלה חזק וחם. החיבוק שמפתיע אותי כל פעם מחדש, כשהוא מגיע מהגוף הדקיק, כמעט חולני, שלה. אני מסתכלת על העיניים החומות והיפות שלה ועל השפתיים הבשרניות והורדרדות, אוחזת בעדינות את החיוך המתוק, החזק, שבוקע מן המסגרת השברירית שהיא מירי. כל כך יפה. כל כך שלמה עם עצמה. כל כך מאושרת. היא נכנסת אל הבית ומביאה איתה אור. הג'ינג'ית קופצת עליה ומקבלת אף היא שפע חיבוקים וגירודים מאחורי האוזן, במיומנות של מי שמבינה דבר או שניים באהבת חיות. מירי פוקדת עליה לשבת ולשתוק, והג'ינג'ית מצייתת, כמעט כאילו מירי היתה בעלת הבית.

את נראית טוב, אני קובעת, מאושרת. מאוהבת, מחייכת אלי מירי. אני מחייכת בחזרה ותוהה על האהבה שלה ושל הילה. הן נפלאות ביחד. מאוהבות. מתאימות למרות הניגודים המוחלטים. מירי כהה ויפה, שברירית רק למראה, הילה חיוורת ובהירה, נראית מוצקה רק עד שמכירים אותה. הן משפחה קטנה, אני חושבת, ומאחלת להן שיום אחד – אם ירצו – יוכלו גם להיות משפחה גדולה. מירי תהיה אמא נפלאה.

האהבה שלהן, הטבעיות והחום שבהן הן מתקבלות במשפחה מרגשות אותי. כשמתקשרים להזמין את מירי לא שואלים אותה "מה את עושה?" אלא "מה התוכניות שלכן? מתי תבואו לבקר?" (סבתא עוד אומרת מתי תבואנה, גוף שלישי רבות עתיד, כמו שאמרו פעם, בעבר). ומירי תמיד עונה "אני אשאל את הילה" מסתייגת עד שהיא מקבל אישור, ורק אז מאשרת שאפשר לקבוע.

אני תוהה אם פעם גם אותי תקבל המשפחה כך. באהבה. בחום. בטבעיות. אותי ועוד בחור כלומר (אצלי זה אף פעם לא היה "אתם" אלא "את והוא"). האם הטבעיות הזאת היא בגלל שמירי היא מירי – מקבלת את עצמה כמו שהיא, ואני פשוט אני, זו שאף פעם לא שלמה עם עצמה, או שמא זה בגלל שלנשים תמיד קל יותר במשפחה הזו. שבט מטריארכלי שבו הגברים מעטים, נערצים או מסוייגים ומרוחקים. או מתים. אולי זה פשוט שאני בוחרת (בחרתי, צריך להיות גוף ראשון יחידה עבר) גברים שלא מתאימים, לא משתלבים בדינמיקה השבטית הסבוכה, או מגלים ביקורת כלפי הראוי לביקורת, ומירי תמיד בוחרת אותן אהובות ושותקות. לא אומרות מילה רעה.

הייתי שמחה לאהוב אישה, אני חושבת. אני מדברת איתנו טוב יותר, מבינה אותנו טוב יותר, קל לי איתנו יותר וכמעט תמיד אעדיף לעבוד עם אישה, לדבר עם אישה, לבלות עם אישה. רק ללב – ולמיטה – אני בוחרת לקחת גבר. מירי ואני מאמינות שזו בעצם לא בדיוק בחירה. נולדנו ככה. אפשר לגלות הרפתקנות ולנסות דברים, אבל אי אפשר לבחור להיות אחרת. אי אפשר לבחור את מי לאהוב. את לא אשמה שאת רוצה גבר, מירי אומרת, לפעמים גם אני הייתי רוצה להיות עם גבר ולא עם אישה, היא אומרת ספק בחיוך ספק ברצינות. במיטה? אני מזדעזעת, מה פיתום!! את זה אני אפילו לא יכולה לדמיין היא צוחקת. אבל גברים הם פחות מסובכים, פחות מדברים, הרבה פחות רגישים. זאת עבודה קשה לאהוב אישה, מירי נאנחת ומסתכלת בחיבה על הטלפון הסלולרי שלה, ובטפט התמונה של הילה.

עבודה קשה לאהוב אישה... אני חוזרת אחריה ונראית או נשמעת לה מיואשת, כי מיד היא קמה לחבק אותי. אבל זה שווה את זה. את זה לא רק אנחנו הלסביות יודעות, אלא גם הגברים הסטרייטים. מירי מחבקת חזק וצוחקת ואני לא משוכנעת שהיא צודקת. כלומר עבודה קשה אולי כן. בכלל, אהבה היא עבודה קשה, לגבר או לאישה. אבל האם זה שווה את זה? אני חוששת שלגבי הקביעה הזו אני כבר לא כל כך בטוחה.