כתיבה תמה

אני פוקחת עיניים ובודקת.

כואב לי? חם לי? קר לי? מגרד לי? אני צריכה פיפי? אני כבר ערה? נעים לי במיטה? אני פה לבד, נכון? עדיין?

תוכנית הבדיקה ממשיכה לרוץ ליד הכיור, מעל האסלה, ומול הראי. אני מתרחקת ממנו וחוזרת אליו לבדוק. שיער, שיניים, עיניים. את מה שנוקה ומה שנצבע מחדש. את השערות המיותרות ואת אלה שנושרות. את החזה בחזייה הזו, בפרופיל ומלפנים. אני צריכה לקנות עוד חזיות. את הריח שלי, לפחות פעם בשעה.

בודקת ומאשרת. בודקת ופוסלת. בודקת ומוותרת כי זה מה יש ועם זה צריך לחיות. אני כותבת את זה ובודקת מכף רגל עד ראש. כואבות לי הרגליים, הגב עדיין מציק, כרית הסיליקון שמתחת לכפות הידיים לא נוחה בדיוק. אני מזיזה אותה וזה עדיין לא נוח. לא בדיוק.

אני עייפה? אני רעבה? אני משועממת? אני רוצה להיות פה או במקום אחר? אולי באמת עדיף שאני אהיה לא פה. במקום אחר. לפחות בעבודה אחרת. בבית אחר. בגוף אחר. הכל נכון ובכל זאת אני לא משנה משהו. למה? האם זה רק הפחד או שזו החבלה העצמית שמסנדלת אותי לכאן ועכשיו בו לא טוב לי.

אני שמחה או שאני עצובה? אולי בעצם כועסת? אולי מקנאה? אולי אף אחד מאלה, רק מין זרם כזה שמייצר חוסר נוחות, מורה לי ללכת הלאה. אבל לאן?

ובתדירות של לפחות פעם ביום, כבר בדרך בחזרה למיטה, אני שוב בודקת אם אני רוצה אהבה או שאני רוצה לבד? ואולי גם פה, אף אחת מהתשובות לא נכונה לגמרי, וגם לא שגויה לגמרי. עוד בדיקה שמייצרת זרמים ומעגלים וזמזומים תמידיים. לא טוב. לא רע. לא זה.