כתיבה תמה

אני קוראת על תאוריית ה- M, והמוח מתפוצץ לי מרעיונות ומחשבות. מושגים פיזיקליים פתאום מסתדרים לי קונספטואלית כמו חיילים במסדר ואני מתחילה לראות את התמונה. התרחשויות באחד עשר מימדים נראות לי פתאום דבר כמעט נתפס, ועוד יותר מכך הרעיון שאין רק יקום אחד, אלא אינסוף יקומים מקבילים.

שנים שהמדע מנסה לנתק את עצמו מהרעיון של יקומים מקבילים, של עולמות אחרים שמתקיימים במקביל לשלנו, ובהם יש חוקים אחרים. המדע מבקש לסייג את עצמו ולהרחיק את עצמו ממושגים מיסטיים כמו עולם הרוחות או גלגול נשמות, ומתפיסות דתיות שמקבלות כמובן מאליו את קיומו של העולם הבא. מנגד, הדת הממוסדת ממצבת עצמה כמי שמתנגדת למושגים מדעיים שנדמים כמוחלטים כמו המפץ הגדול או תורת האבולוציה. ופתאום, אחרי כמעט מאה שנה של קצר מוחלט, הפיזיקאים מודים שאמנם אי אפשר להוכיח אמפירית את קיומם של יקומים מקבילים, אך הקיום שלהם ניתן להסקה מתמטית מתוך תאוריה חדשה-ישנה שהם מאמינים שהיא נכונה.

מאמינים, אתם שומעים? הרי כל ישיבה-בוחר מתחיל יגיד שאולי הוא אולי לא יכול להוכיח שיש אלוהים, אבל הוא מאמין שהוא קיים. ועכשיו המדע מבקש מאיתנו לקבל על בסיס אמוני בלבד את הקביעה כי יש אחד עשר מימדים (כשאנחנו בקושי מסוגלים לתפוס ארבעה) וכי במקום שהוא אינו מקום, במרחב אינסופי בגודלו (אבל שנכנס באחד חלקי טריליון המילימטר) יש אינסוף יקומים מקבילים בהם חוקים שונים לחלוטין, או דומים להפליא לאלה ששוררים ביקום שלנו.

הרי כל שרלטני התקשור, וכל המדיומים דה לה שמאטע טוענים זאת כבר מאות שנים, ועכשיו הפיזיקאים והקוסמולוגים נזכרו לקפוץ על העגלה? באמת ברוכים הבאים.

אלברט אינשטיין מת בלי שהצליח למצוא את "תאוריית הכל" שלו, התאורייה שתסביר את היקום במימדיו הגדולים לאינסוף כמו גם את היקום במימדיו הקטנים לאינסוף. מצד אחד היו לו תורת היחסות הכללית והמפץ הגדול, ומצד שני מכניקת הקוונטים על שלל חלקיקיה הבלתי נתפסים. ביקום אחד, בעל חוקים אחידים ומוחלטים לא יכלו התיאוריות האלה להתקיים ביחד. כלומר הן יכלו, הן עשו זאת במשך כחצי מאה, אבל בנקודה מסויימת הן קרסו. איינו זו את זו. הרגע המכונן של היקום שאנחנו מכירים לא ניתן היה להסבר על ידי שתיהן ביחד או על ידי כל אחת בנפרד. ואינשטיין ידע שפרט לניצוץ אלוהי שיצא ויאמר "ויהי בנג", חייב היה להיות שם עוד משהו.

אבל לקח שנים רבות עד שהמדע חצה את התהום שנחה בינו לבין עולם המושגים הרוחני. המדע נאלץ לוותר, לפחות באופן זמני, על היכולת להוכיח באופן ניתן למדידה את הטענה המאוד ברורה כי בכל זמן נתון, יש אינסוף יקומים מקבילים. את ההוכחה היחידה הוא מוצא בהררי משוואות מתמטיות נפתלות – שפת הקודש של המדע.

ומה יקרה אם ינסו למדוד? או אז, מסבירים לנו המדענים, נשוב להתקיים ביקום אחד בלבד. האם אפשר לנסוע בין היקומים האלה? כן ולא, אומרים המדענים. החומר, והחלקיקים המרכיבים אותו נמצאים בעת ועונה אחת בכל היקומים המקבילים, אבל ברגע שבודקים באיזה יקום, הם באופן בלתי נמנע מתגשמים ביקום הזה. בבת אחת אני חושבת על החתול של שרדינגר, ועל ספינת ההינע הבלתי הסתברותי, ועל גולשים*, וקוונטום ליפ, ועל ליפ אוף פיית'.

כמו החתול של שרדינגר – שנמצא ולא נמצא בקופסה כל עוד היא סגורה, ומרגע שנפתחה הוא נמצא בה או שאינו נמצא בה – כך גם הקיום הפרטי שלנו ביקום בזה. בעת בלתי נתונה אנחנו מתקיימים בבת אחת בכל היקומים, אך בנקודת זמן ידועה, אנחנו תמיד רק ביקום אחד ודאי.

כמו ספינת ההינע הבלתי הסתברותי בכל "על זמן" עומדות בפנינו אינסוף אפשרויות, אך כל צעד, כל החלטה, מביאים אותנו ליקום מוחלט ולאפשרות סופית. כמו הגולשים וגיבור קוונטום ליפ אנחנו נעים בין היקומים העומדים בפנינו, וכל שינוי שלנו, כל החלטה, משפיעים גם על האפשרויות האחרות, שלל היקומים הזמינים האחרים ומשנים אותם. אולי אפילו מבטלים אותם. או לפחות קובעים מתי – אם בכלל – ננוע מאחד לשני. וכל הלך החשיבה הזה הוא ליפ אוף פיית'. מהלך של אמונה טהורה, של לקבל את הקיום שלנו בתוך עולם שהוא רצף של דלתות מסתובבות. שאין בו גורל אלא סדרה אינסופית של בחירות והחלטות ופניות ודרכים. שאי אפשר אף פעם לשוב לאחור ולשנות את המסלול, כי מרגע שהתקבלה ההחלטה, השתנה גם המסלול. הדלת בין יקום ליקום חלופי נסגרה. ובעיקר, שאנחנו בעת ובעונה אחת מתקיימים בכל האפשרויות, ובעת נתונה, תמיד רק באפשרות אחת. אם אלוהים הוא אינסוף, לגבינו, אנחנו תמיד ואף פעם לא – אלוהים.

ואם לא הבנתם כלום, חכו לפוסט הבא.

* Sliders שנקראה בארץ בטעות גולשים בזמן