עד שכבר הגיעו ימים שבהם אני לא חושבת עליו. עד שכבר אני מצליחה לדבר עליו בלי שיכאב בזיכרון. עד שאני מצליחה לחשוב שהתגברתי. שעבר מספיק זמן. שהמשכתי הלאה. עד שאני סולחת לעצמי עליו. עד שאני יכולה לחשוב על גברים אחרים בלי לחשוב עליו. עד שאני יכולה לפנטז בלי שהוא יחדור לי למחשבות בלי הזמנה. עד ש... פתאום מגיעה ממנו תזכורת ששוב מערערת אותי.
פתאום אני מוצאת תמונה וזיכרון חד מידי צף ועולה. פתאום אני נתקלת באי-מיילים הארסיים מאז ונתקפת בחילה. פתאום הוא מתקשר ואני רועדת כמה דקות אחרי שניתקתי את השיחה לה לא עניתי בכלל. אני חוזרת לזיכרון "שיחות שלא נענו" כדי לוודא שלא היה לי נדמה. שלא חלמתי. אבל הוא שם. הוא התקשר ואני ניתקתי מיד ורעדתי אח"כ והלכתי לכתוב את זה בבלוג. כדי להלבין את הכתם הזה.
מידי פעם מוניקה שואלת אותי אם שמעתי ממנו ואני אומרת שלא, שכבר עבר הרבה זמן, שנראה לי שזהו זה, ושנגמר. שתינו אומרות שיופי שככה ושעכשיו אפשר להמשיך הלאה.
כשהוא מתקשר, הראשונה שאני רוצה להתקשר אליה זאת היא כדי לדוש בזה איתה. אבל אני לא באמת רוצה לדוש בזה. אני רוצה שזה יהיה חלום. שגם הפוסט הזה יהיה דיווח מהתת מודע המסוייט. לא רוצה לדבר על זה, לא רוצה לזכור את זה, לא רוצה לחשוב על זה.
מתי כבר אני אצליח לא לרצות להדחיק כל מה שקשור בו?
[ותהיה קוסמית – מה הקשר בין שיחת הטלפון (המשמחת והנעימה דווקא) מעו"ד ב' בתחילת השבוע לשיחת הטלפון שלא נענתה ממנו בסופו?]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
