כתיבה תמה

אזהרה: משרד הבריאות קובע כי הפוסט הבא מסוכן לדכאוניים, חרדתיים, פסיכוטיים, תושבי שדרות ונשים בהריון.

או: איך לעזאזל שוב יצא לי פוסט דכאוני?

מה אני עושה פה? מה אני עושה בחיים האלה? עובדת שעות ארוכות בעבודה שאני לא אוהבת ושלא משלמים לי בה מספיק. לא מה שמגיע לי ובוודאי לא מה שאני צריכה כדי לחיות חיים קצת פחות כלואים וטחובים מאלה שיש לי כרגע. והעבודה הזו היא המקום היחיד שאני עוד מוצאת בו את עצמי. שם לפחות עוד יש לי תפקיד. יש איזו שהיא אשליה של שליטה. של סדר יום.

אני עובדת שעות כל כך ארוכות לא כי באמת יש לי המון עבודה. כלומר יש לי, אבל אני לא יעילה ודי בכוונה כנראה. גוררת מטלות שעות וימים, כאילו מחפשת תירוץ להישאר במשרד, מול המחשב, רחוק מהמקום שהוא הבית שלי כרגע, ולא מספיק בית.

אז אני מחפשת עבודה אבל לא באמת מחפשת. דוחה במשך שבועות עדכון של כמה שורות בקורות החיים. מוצאת את עבודת חיי באינטרנט ולא שולחת קורות חיים כי הם לא מעודכנים. דוחה הצעות רלוונטיות כי למען האמת אני מפחדת לזוז למקום האחר למרות שאני יודעת שהמקום הזה מאבן אותי. תוקע אותי. מקפיא אותי ומעביר את הזמן, עד שיום אחד אני אתעורר כבר לא צעירה, כבר לא יפה, כבר לא מספיק מוצלחת בשביל שום דבר אחר.

מפחדת להתאהב כי אני לא סומכת על עצמי שאדע לא לחזור על טעויות. מעדיפה לבד על פני עוד זוגיות מאיימת, כושלת, רעה. מוכנה לוותר על הסיכוי להתרגשויות חדשות, רק לא לסכן שוב את הלב שנשבר כבר יותר מידי פעמים. נקשרת – אם בכלל – רק למי שאינם מושגים, שלא יכולים להיות שלי, שאני לא באמת רוצה. ומוכנה לוותר על סקס. לא חוזרת לימים של זיונים נטולי רגשות ונטולי הנאה. לא מוכנה להתפשר עוד על סקס שהוא כולו זיוף אחד גדול, אז לא עושה סקס בכלל. בקושי עם עצמי.

לא מתחייבת לשום מהלך, לא מתחייבת לשינוי. חיה בגוף שאני לא אוהבת כרגע אבל לא מספיק מתאמצת לשנות, לא מצליחה להתחייב לשום דבר כרגע חוץ מספרים צר וסדרות טלוויזיה לחץ. חיים בצום תרבותי עם הפסקות מתודיות פה ושם, לטובת איזו הופעה מוסיקלית או סרט קולנוע בינוני. לא מתחייבת אפילו לבלוג הזה. כותבת חצי אפוי, מפרסמת רק את מה שאני מצליחה לסיים לכתוב וגונזת את השאר. וגם אז – חלקיקי מחשבות, רסיסי רגש. שפה מקוטעת. זרם התודעה עובר עריכה מאוחרת.

אז מה אני עושה כאן לעזאזל? מה אני עושה בחיים האלה,במדינה הזאת, בעבודה הזאת, בגוף הזה, באין-נשמה הזאת. מתי בדיוק ויתרתי על להיות מישהי והתחלתי סתם להיות(או שאולי להיות סתם)? אני יודעת מתי הייתי כזו בפעם הקודמת. אני גם זוכרת איך זה נגמר אז. ואני כותבת כדי לזכור לא לשכוח. כדי לבעוט בעצמי. כדי להזכיר לעצמי לחזור להיות אני במהירות, לפני שאטבע שוב בשעמום של החיים.