השעון של המחשב מראה שלושים ושמונה דקות אחרי חצות.
כמה שאני אוהבת את השעות האלה. קוראים להן השעות הקטנות של הלילה, ובעיני הן בעצם השעות הגדולות של היום. מרחבי זמן שמשתרעים, כך נדמה, לאינסוף, נוגעים בשניות ומשתהים קמעה, מאפשרים לי לחוש אותן כשהן חולפות בדממה ונמוגות אל החשכה. הזמן בלילה לא טס כמו שהוא טס ביום. הכל לא ממהר וסואן וגועש כמו שהוא באמצע היום.
המשרד דומם, ולמעט מכשיר הפקס שמידי פעם בפעם מתעורר וגונח עוד גיליון לאויר העולם, אני בשקט הזה לבדי. שמחה בו ובפוריות שהוא מביא איתו. אפילו האי-מייל מאט ועוצר לעתים בלילה, מסרב לירות לעברי את אותה כמות של תחמושת מילולית שהוא מרסס עלי כשאור יום. פתאום כל השתהויות הצהריים המעייפות והאיטיות המרגיזה של המחשבה שמפרכסות לי את האונות ומקרקסות לי את לוחות הזמנים, דוממות. ואני עושה בכמה שעות השקטות האלה, את כל מה שאני לא מספיקה במשך היום. אני כותבת, אני בודקת, אני משווה, אני מחשבת, אני מעצבת, אני חושבת, אני משגרת שאלות ותשובות בלי שמיד יגיע דיון המשך, והמשך לדיון המשך, בלופ האינסופי ומטריף הדעת הזה של פורוורד-ריפליי שמתנהל תמידית בין החדרים ומעבר לקירות.
בתקופה שעוד היו לי יומרות אקדמיות, שעות הלילה היו שעות התיזה. הרעיונות הטובים באו לי בלילה, מול המחשב כשכל הבית ישן ודומם, ודעתי אינה נדרשת לרעשי רקע. או אולי דווקא במיטה, עטופה במחשבות ובסדינים. פתאום עשרות המחקרים לבשו צורה, ופשטו צורה, ומתוכם יכולתי לראות פתאום רעיונות חדשים, מחקרים חדשים, ואופק אוניברסיטאי זהוב. כאילו כל האינטלקטואליה דה-לה-שמאטע שלי תלויה בסביבת נטולת גירויים – נטולת צלילים, נטולת אנשים, נטולת אור.
*
בשעות האלה מגרש החניה ריק, ונדמה שאפילו הוא כמעט מצליח להיות שקט. כשאני נכנסת לאוטו, הדלת הנסגרת אחריי מהדהדת בחניון המבוטן ורק עם נהימת המנוע המתעורר אני מרשה סופסוף לצלילים לחדור לי לתוך הלילה. מרימה בסים ומגבירה ווליום, נותנת למוסיקה לבעוט לי בבטן ולכווץ לי את הסרעפת, עד שלא נותרת ברירה אלא לשיר. להתרגש מהמוסיקה הזאת, לחוש אותה מזיזה לי את הגוף ומפעילה לי את השרירים למרות הישיבה. כמה צלילים. כמה רגש. פעם צמרמורת. פעם דמעה. ולשיר. ולשיר.
גם הנהיגה של הלילה מפוייסת ונינוחה יותר. הכביש פחות עמוס והדרך מהנה יותר. מעיקה פחות. אני מייצבת את המהירות ומרחפת על הכביש, זזה ומפנה את הדרך לממהרים, עוקפת בזריזות את האיטיים, אני מהירה אבל לא ממהרת, שהרי כל מרחבי הלילה עוד לפני.
כשהנסיעה נגמרת אני גולשת לאט לאט אל החניה, ומספיקה לראות תנשמת חולפת במעוף נמוך מעל השדה שממול. אני משתהה עוד רגע באוטו עד שהמוסיקה דועכת, כי תיכף אצטרך להיפרד מן הלילה שלי. רק לכתוב את זה וללכת לישון.
גם בכתיבה אני משתהה. שוקלת, משנה. כבר שבעים וחמש דקות אחרי חצות. יותר מחצי שעה של כתיבה רגועה. כשאפרסם, כבר יעלה הבוקר, והזמזום שמייצר היום יקיף אותי שוב, יציף אותי בעוד רעשים ואנשים. ועד אז,
ל י ל ה ט ו ב