ושוב הריטואל הקבוע ממתין מעבר לסיבוב. קרטונים ואריזות וסבלות וניקיונות ולפרק את האריזות ולסדר כל דבר במקום זמני, עד שימצא לו מקום משכן קבוע שידבר אלי בשפת הבית.
אני רוצה לשמוח. מצאתי בית. אבל זה עוד לא בית בעצם אלא רק קירות ודלת וחשבון ארנונה. בשביל שהוא יהיה בית אני צריכה לעבור אליו. אני צריכה להכיר את השכנים. אני צריכה לישון בו לילה אחרי לילה. אני צריכה לתלות תמונות ולהקיף את עצמי בחפצים מוכרים. אני צריכה לבשל ארוחה לאהובים. אני צריכה להתעורר בשבת בבוקר ולהסתכל סביבי ולחייך באופן ספונטני. אני צריכה לגדל נענע ותבלינים. אני צריכה שלט על הדלת. ווילונות. וריחות מוכרים. ובעיקר אני צריכה את הדבר החמקמק הזה שהופך אותנו מדיירים לבני הבית. לאנשי המקום.
ב"תחת שמש טוסקנה" (הסרט) אומרת פראנסס מייס למתווך האיטלקי שלה – "אני רוצה למלא את הבית הזה באהבה ואוכל, ואני רוצה חתונה בבית הזה, ומשפחה...". כשהיא מארחת בחצר הטוסקנית שלה חתונה של חברים הוא אומר לה "שמת לב שכל משאלותייך התגשמו?" היא מתפלאה והוא מראה לה "אהבה" ומצביע על זוג חברים מתחבק, "אוכל" ומצביע על שולחן התקרובת, "חתונה" הוא אומר ומצביע על כל הנוכחים בגינה ועל הזוג הצעיר ו"משפחה" הוא מחווה בסנטר לעבר חברה שמחזיקה בידיה את תינוקה. ומייס מחייכת במבוכה ומבינה. משאלות מתגשמות גם אם הן לא בדיוק מה שהתכוונת להן בתחילה.
אז אני רוצה כזה בית. בית שיש בו אוכל וכיף לבשל בו ולהאכיל בו אחרים. אני רוצה בית מלא שמחה ושביעות רצון. אני רוצה בית שקוראים בו וכותבים בו. אני רוצה בית עם אהבה, ושקט ובריאות נינוחה. אני רוצה בית שכיף להגיע אליו וכיף להתגעגע אליו. בית שיכניס אורחים ויגרום גם להם להרגיש בני הבית. וכשהאבק ישקע ואחרון הקרטונים יעלם במכולת האשפה – אני רוצה לעמוד בבית שלי ושמישהו שאני אוהבת יזכיר לי מה ביקשתי ויבקש ממני משאלה.
ומה המשאלות שלכם קוראי היקרים?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
