כתיבה תמה

גדלתי בבית חובב שירה. במשפחה של חורזי חרוזים כותבי שירה. עם מדפים עומסי אלתרמן וזך וחלפי ואבידן וגולדברג ורחל וביאליק וולך וזק"ש ורילקה וליד גרמני וייטס ושלי ואוסקר ויילד. המון שירה עברית, ולא מעט שירה גרמנית מתורגמת ושירה אנגלית בשפת המקור. השירה נכנסה הביתה מכל חלון או דלת, ויצאה לי מכל החורים.

שנאתי את הדיונים המשפחתיים המעמיקים על משקל וחריזה ומיטונימיות. שנאתי את הניתוחים בבית הספר של "מה היתה כוונת המשורר" ומה ההבדל בין מטאפורה, דימוי ומשל. שנאתי שיעורי ספרות, ואת המורה לספרות, ואת ספרי-השירה-בהוצאה-ראשונה של אמא שאת רובם סירבתי לקרוא. לא יכולתי לחמוק מהם. תמיד היו חרוזי יום ההולדת של סבא או שירי העומק שאמא הקריאה. וספרי השירה שהיתה קונה לי  - תחילה פניה ברגשטיין, ומרים ילן-שטקליס ולאה גולדברג וע.הלל ודוקטור סוס, ואחר כך עמיר, ואגי, ונעמי (כאילו שהם חברים שלה).

אני רציתי דתיה בן דור. סמדר שיר. ג'ימי אוחנה. שירים מבולבלים, מטופשים, מופשטים, מתילדים. קיבלתי בתמורה יהודה אטלס ויורם טהרלב ואורה מורג ויונתן גפן. דרכה של אמא להכניס לי שירה בדלת האחורית, כמו ויטמינים לילדים בצורת סוכריות גומי. אז למדתי לאהוב. ואהבתי לשמוע שירים. ואהבתי לקרוא שירים. אפילו ניסיתי קצת לכתוב שירים. אבל סירבתי לנתח אותם. סירבתי להשתתף בדיסקציות הפתולוגיות בשיעורי הספרות, מבינה בלי להבין שאני מגוננת על עצמי, שלא יהרסו לי את השירה. אותה שירה שעד היום אני מנהלת איתה יחסי אהבה-שנאה.

בניגוד למומו – לי קשה לקבל ספרי שירה במתנה, כי הם מזכירים לי את מאמא גרויס מנסה להלעיט את בתה בקולטורה. אבל למדתי לאהוב את השירה מרחוק – נהנית לקרוא את השירים שמגיעים אלי בדרך האחורית, באריזה של דובוני גומי למציצה. אני מתענגת על שירי משוררים מולחנים, שעוטפים לי בסוכר את מנת הויטמינים. אני נהנית להקשיב להם ולהבין אותם לעצמי. בדרכי. אני חוגגת על פזמונים אלתרמניים וחורקת שיניים למשמע "שירי" נעמי שמר. נעים לי לשיר מילים כמו "שבע עלמות, שבע אמהות, שבע כלות בשער" אך קשה לי עדיין לקרוא לעצמי מילים כמו "אך מי עיני נשר לו ויראנו, ומי לב חכם לו ויכירנו". נדמה לי שאני לא מבינה אותן.

מול מדפי השירה של מאמא גרויס, עמדו מדפי האמנות והצילום של פאפא גרויס – איש דל במילים ומעמיק בתמונות. פאפא, בלי מילים ובלי להלעיט לימד אותי "לקרוא" תמונה. תמונות אני מבינה. צבעים וקוים אני מבינה. אני יכולה לעמוד מול כתם צבע מרוח ומתוח על בד ומוזיקה תתנגן באוזני, דמעות יעלו לעיני או שאולי חיוך יבוא לשפתי. אני שוחה בעולם הדימויים הויזואליים כי פאפא לימד אותי לשחות. את המילים אני עדיין בולעת ויורקת, והן צורבות לי את העיניים והריאות במלח או כלור כאילו מאמא זרקה אותי למים וחיכתה שאלמד לצוף לבד.