כתיבה תמה

יש לי אישיות על גבול ההתמכרותית. אני לא מכורה לסמים, או לסיגריות או לאלכוהול. אני מתמכרת לתחושות. לטעמים. להתנהגויות. לאנשים. למקומות. אני יצור של הרגלים. אבל להרגלים מסויימים יש סיכוי להפוך להתמכרות, ומכזו קצת יותר קשה להפרד לשלום.

אחד החששות הגדולים שלי מפתיחת בלוג היתה שאתמכר. לכתיבה, לקריאה, לאינטראקציה, לציפיה שמא מישהו יענה. שיש תגובה חדשה, קורא חדש, חבר וירטואלי חדש.

כתבתי את הטקסט הזה ביולי שנה שעברה, חודש לאחר שפתחתי הבלוג. שמרתי אותו בצד והוא מעולם לא הבשיל לכדי פוסט. אבל אני מסתכלת עליו עכשיו ובודקת את עצמי. אולי לבלוג שלי לא ממש התמכרתי, אבל התמכרתי לבלוגים שלכם. ושל אחרים שאינם קוראים פה. אני קוראת יותר משאני כותבת, ואני כותבת יותר תגובות בבלוגים אחרים מאשר פוסטים משל עצמי. אני מכורה ולא מכורה.

אני רוצה לכתוב על הרבה דברים ומצנזרת את עצמי. נדמה לי שאני לא לבד פה, וקשה לי להתמסר לכנות המקסימה שכמה מהבלוגרים האהובים עלי כותבים בה. ולא שקשה לי לחלוק את עצמי עם אחרים. ממש לא. באופן פרטי אני אשה פתוחה וכנה, ולמרות שאני שומרת דברים מסויימים לעצמי, או מגלה אותם רק לקרובים ביותר, קשה לומר שאני חשאית או שקטה. אבל הכתיבה בכל זאת קשה לי.

אולי זה בגלל שפעם כתבתי לעצמי (לא קראתי לזה יומן) ופחות דיברתי ואז אחרי מערכת יחסים שכשלה ובה בעיקר התכתבנו על הרגשות שלנו, החלטתי שיותר לא אכתוב. אולי זה בגלל הקושי שלי עם הכתיבה שלי, שנדמה לי שכבר כתבתי עליו פעם בעבר. רציתי להיות סופרת כשהייתי ילדה, חלק מההשראה המשפחתית שתוארה בפוסט הקודם. אבל הבנתי שאני לא מספיק מוכשרת. כתבתי תיזה אקדמית ורציתי להיות חוקרת ואז הבנתי שזה לא עניין של כישרון (דווקא באקדמיה לא היתה לי בעיה) אני פשוט לא רוצה את זה מספיק, ולא מסורה מספיק בשביל לקום כל בוקר ולכתוב עוד כמה עמודים. אני מעדיפה להשאיר את הכתיבה ל"איך לפעמים". ככה גם ניהלתי את הבלוג המאוד פינתי הזה.

אבל זה שלא כתבתי לא אומר שלא קראתי. המון. בלוגים. פוסטים. תגובות. אני קוראת לא מאוד סלקטיבית כשזה נוגע לבלוגים, אך היו לי המועדפים שלי. בחלקם הפכתי למגיבה קבועה, בחלקם לא. הצרה היתה השעות הרבות (מידי) שנשרפו על התחביב הזה. בסופו של דבר הביקורת הכמעט יחידה שלי על ישראבלוג (ובעצם על כל רשת חברתית שהיא) היא אותה ביקורת שגרמה לי לפני שמונה שנים להתנתק מפורומים בהם גלשתי, ולפני ארבע שנים (או שנה וחצי, תלוי איך סופרים) להתנתק מאתרי יודעייט כאלה ואחרים. אלה לא חיים. הוירטואלית הזו מושכת, מסנוורת, נעימה. אבל היא אשליה של אינטראקציה אנושית, ולא האינטראקציה עצמה. כל עוד זה רק עוד חלק מהחיים אין בכך כל רע, אבל כשזה משתלט על החיים, או הופך, לא עליכם, לתחליף לחיים שבעולם האמיתי, בעיני זו כבר בעיה. שלי. שלי. שאף אחד לא יבין זאת כביקורת עליו. אני זאת שלא יודעת למדר.

בחיים האמיתיים שלי קורות תהפוכות מרובות בחודשים האחרונים. אנשים יוצאים מחיי ואחרים נכנסים אליהם. אני מתלבטת לגבי קריירה וכמעט קופצת למים הקרים, ואז פתאום נפתחת הדלת לקידום בעבודה. אני מגלה מחדש את המשפחה אבל מחליטה שאולי זה לא רעיון טוב שתהיה לי אחת משל עצמי. אני נוסעת וחוזרת. אני רצה ועוצרת. ואני משקיפה על הכל מהצד כמו על פאסט-פורוורד של ים אנשים, תוהה מה מכל זה ייצר לי  פוסט מעניין, אם בכלל. כי איכשהו החיים שלכם ושל אחרים נדמים לי יותר מציאותיים מהחיים שלי. אמיתיים יותר. מרגשים יותר. מעניינים יותר. זה לא שאני רוצה להתחלף עם מישהו בחיים. ממש לא. אני פשוט אוהבת את הברק הווייריסטי הזה שמאפשר לי להתחבר לחיים שלכם, לנשום את האוויר שלכם ולהתעלם מהחמצן הפרטי שלי.

אז זהו. שזה דפוק. שזאת התמכרות דפוקה. שאני מפספסת את מה שקורה בחיים שלי והם עוברים מעלי וזה לא יכול להימשך ככה. כי אני לא יכולה לבוא לעבודה ולגלוש בבלוגים כאילו כלום. וכי אם אני רוצה לעשות משהו עם הקידום הזה שעוד אפילו לא קיבלתי באופן רשמי, הגיע הזמן שאשקיע את הזמן שלי בי. בחיים שלי. לא בחיים המשעממים של קתרינה ולא בחיים המבהיקים של כולכם.

זה לא "היו שלום ותודה על הבלוגים". אני בטח עוד אקרא, ופה ושם אגיב. וזה לא שאני הולכת מפה, הרי אפשר אם רוצים למצוא אותי מהצד השני של הג'ימייל. אבל זו אני מזכירה לעצמי שקצת התמכרתי, ולהכיר בבעיה הוא השלב הראשון להחלמה כפי שיגידו לכם בכל תוכנית 12 שלבים. (לא) קוראים לי קתרינה ואני בלוגוהוליסטית.