כתיבה תמה

אביגיל.

איננה.

וזה מוזר.

יש לה חלק גדול בקיום הבלוגרי שלי, וההיעדרות שלה מישראבלוג חלחלה גם לצורך שלי בהיעדרות.

הבלוג היחיד שעקבתי אחריו בהקפדה יתרה מאז הפוסט הקודם הוא הבלוג של אבי, מי שהיתה לי במימד הוירטואלי, אמא שניה.

פעמים רבות עמדתי על הדמיון שבינה לבין מאמא גרויס, ואף שיתפתי אותה בזה. היא הדביקה לי את כינוי החיבה קת' עוד לפני שהייתי בלוג. כשעוד הייתי רק תגובה-נעדרת-לינק. כשעוד לא לגמרי הייתי קתרינה.

היא הייתה האמא הפולניה שאין לי, ועשתה מספר ניסיונות שידוך (כולל אחד שמעולם לא מומש, מצחיק ונפלא במיוחד, לכנען בנה).

כשכתבתי על זה שאף אחד לא משדך לי, היא מיד קפצה בתגובות והזכירה לי מאיפה משתינה הפולניה.

כשכתבתי, כל דבר כמעט, חרדתי לעברית שלי בשמה, ואספתי עבורה מילים יפות.

במיילים שיתפתי אותה גם בדברים שלא נכתבו בבלוג, ולא נאמרו לאחרים.

בעיקר ידענו לשתוק ביחד. נוכחותה ריחפה מעל "כתיבה תמה" ומעל קתרינה גם כשלא הגיבה. אולי בעיקר כשלא הגיבה.

בחצי שנה האחרונה, אחרי פרץ כתיבה נפלא שלה, פתאום השתתקה. לקוראי הבלוג, ולאוהביה המתעניינים, הבטיחה שהיא שוקדת על ספר. ואנחנו, שאהבנו את מילותיה וקסמיה הרענו וישבנו בשקט לחכות לאירוע החתימה בשבוע הספר הבא.

אבי שלי, ממרחק עקבתי לאחרונה אחר מצבך. מתקשה לדבר או לתקשר.

הדמיון המצמרר שלך למאמא גרויס התקיף אותי גם פה. חרדתי לך כמו שחרדתי למאמא בימי מחלתה שלה. הכאבים שלך, והכאבים של מאמא, כמעט שללו ממני את הנשימה. את הכאב. את הדמעות.

אני אוהבת אותך אבי, וכל מי שמספר עלייך שהיה לך רק כנען, לא יודע על כל הבנים ה"מאומצים" שלך, או שהיתה לך גם בת מתנדבת. אחת שאמצה לך אותה לאמא שניה. לאמא וירטואלית וחריפה ודאגנית ומצחיקה ומשוגעת ונפלאה.

חשבתי שלא יהיו לי מילים היום, אבל בשבילך אבי מצאתי כמה. הן לא טובות או יפות או נכונות או מוגהות ואני מתנצלת על כך.

אחרי שנים של נסיונות, אני עדיין לא יודעת לכתוב על אהבה.

עריכה באיחור של יממה:

פתאום נראה לי יומרני מצידי לנכס לי כזו אמא טיטאנית, כשאי שם בתל אביב, במרחק רחובות בודדים ממני, מסתובב בחור אחד צעיר ומוכשר שאיבד את אמא שלו. לא בוירטואליה. בחיים. אני אפילו לא מסוגלת (לא רוצה) לנסות ולדמיין את מה שודאי עובר עליו.

את האהבה שלו. את הכאב שלו. את האובדן.

סליחה כנען.