כתיבה תמה

חלפו שבועיים מאז פרץ הג'ננה האחרון, וכמה דברים מתבהרים לי בהדרגה. אולי ניסוח פסיבי, זה היה, אבל הם מתבהרים לי אחרי שבחוסר ציות לדרישה לשתוק כבר ולהפסיק לחפור, ובכן, חפרתי קצת. לא משהו שהצריך שופלים וצמ"ה, אבל בקטנה ככה, מגרדת באצבעות את השכבה העליונה עד להיכן שהלחות מסתתרת. ככה אני. הופכת גושים רכים של אדמה רגשית מאובנת, דורשת מעצמי החלטות.

ארגו, ניסח לי – כפי שהוא מנסח – משפט קצר ותמציתי שעיגן את מה שעבר לי בראש. לא ביקשתי את רשותו, אבל אני מנחשת שהוא מרשה לי לצטט את המשפט היפה שלו. 'אני חושב שזה הטעם המתוק של ה"אולי" מלא האפשרויות שממתיק את התסכול'. כך כתב. וכך לערך גם החלטתי. דהיינו לאפשר לעצמי את אותה תחושה נעימה, אשליה פנטסטית של "יכול להיות", אך לנתק אותה מהציפיות. וגר זאב עם רגש, והיגיון עם גדי ירבץ.

איך פתאום ככה? כי זה לא קרה פתאום. אלה הן תוצאות החריש היסודי בו עסקתי עם עצמי. תובנות האומרות כי מותר לי לרצות, ואפילו קצת לרטוט מציפיה ולהנות מזה, אבל אין לזה שום קשר אליו, למה שהוא רוצה, ולקשר שאולי יהיה לנו ואולי לא. לדמיון שלי מותר לעמוס רגשות ולאלמם לאלומות של צמרמורות עונג וחלומות שווא. מותר לי גם להנות מהחלומות האלה. אך כדרכם של חלומות, סופם להתפוגג בסוף הלילה. בבוקר, גם חובבת שינה קשת קימה כמוני, מסלקת לבסוף את הקורים מפני המציאות.

כמו שביקש ארגו, הפסקתי להלקות את עצמי ופיניתי לעצמי מקום שיצליח להכיל – על אפה ועל חמתה של האבולוציה – גם את הרציו וגם את הרגש. הראשון מזכיר לי כי אנחנו על מסלול נינוח לידידות. השני אומר, שזה בסדר, ואנחנו נהיה ידידים נהדרים, אבל זה לא אומר שבינתיים אסור לי קצת להנות ממחשבות עליו. כן, גם "כאלה".

ואני יודעת שזה יעבוד נהדר, כי כבר הייתי שם פעם. עד היום בעצם. כך בדיוק החלו יחסי החברות הנפלאים שלי עם ידידי המוסיקולוג. בעצם, ככל שנסיוני בקשרים אפלטוניים עם גברים סטרייטים מגיע, הוא ראוי לתואר החבר הכי טוב*. לו יכולתי הייתי מאזרחת אותו לי כאח. אני רציתי, היה ברור שהוא לא בעניין כך שלא היה מקום לאי הבנות, והידידות – שהפכה עם השנים לחברות אמיצה ואהבה גדולה – יצאה לדרך. רגשות מוקדמים התחלפו ברגשות אחרים, בוגרים ובשלים יותר. השבוע דיברתי איתו והבנתי כמה התרחקתי בתחושה מהרצון המעורפל ההוא.

ואולי זה התנאי. זאת הנקודה שמאפשרת לי גם עכשיו את הכיפוף הזה של חוקי היקום והרגש והשכל. כי לא קרה בעצם משהו בינינו. כי הכל היה איטי, ולא ברור, ובעיקר בראש שלי וניתנת לי האפשרות להחליט לכבוש את הרגש. לאלף אותו. להטות אותו למקום אחר ולנתק אותו מהפנטזיות המופרכות והמשובבות האלה. עם הזמן גם הפנטזיות יעלמו ואני ארוויח עוד חבר טוב לאוסף.

ואולי זה גם בגלל שהבנת שאת אפילו לא בטוחה אם את רוצה אותו?

גם.

* ראבאק עם ההגדרות. טוב, הכי טוב? יש לי לפחות ארבע חברות "הכי" טובות, ושלושה חברים "הכי" טובים, ולכל אחד מהם המקום חסר התחליף שלו בחיי ובליבי.  כל אחד או אחת מהם, ברגע מסויים, ברגש מסויים, עשוי להיות הכי קרוב. או הכי טוב. החבר שהכי מצחיק אותי, החבר שהכי מבין אותי, החברה שהכי מכירה אותי, החברה שהכי כיף לי איתה. כל קשר חברי מגלה בי עוד רובד והרגש מתרחב ומפנה מקום וכן הלאה וכולי והכי הכי הכי בעולם.

בדרך כלל אני לא נוטה לשייך חשיבות רבה לחלומות. כמו שאנף כתב – חלומות הם בסך הכל ירי רנדומלי לחלוטין של המוח, שנח על ידי כך שהוא פורק את החשמל בסערת ברקים עצבית שאנחנו קוראים לה חלום. אני לא מהמאמינים שחלומות בפני עצמם הם מסרים מהתת מודע או שיש להם כוחות נבואיים. זאת הסיבה גם שבדרך כלל אינני זוכרת חלומות. אבל קרה ואני מתעוררת וזוכרת תמונות מסויימות, ותוך כדי התעוררות אותן תמונות מעלות בי שאלות, מחשבות או זרם תודעה.

המחשבות המודעות האלה, שיוצאות מתוך נקודה שהיא בפני עצמה חסרת משמעות, מקבלות תוכן מעצם הפרשנות או האסוציאציות שנעשות מחוץ לחלום, בשעת התעוררות או ערות. כמו הרבה דברים שאין להם משמעות בפני עצמם, יש להם בעיני כוח ככלי השלכתי – כמו כתמי רורשאך, אמנות טובה ואפילו קלפי טארוט. עמדת הפתיחה לשיח שלי עם עצמי, שמתחילה כמעט תמיד בתמונה, ממשיכה בבליל של דימויים פנימיים ורגשות שנדמים חסרי הקשר, ומסתיימת בתובנה חדשה. המוח הפרטי שלי נמצא באוברדרייב ויזואלי כבר למעלה משלושים שנה ולכן נקודת הפתיחה הקוגניטיבית שלי היא כמעט לעולם ויזואלית, אבל אצל מישהו אחר זה יכול להיות הרגש (הרגשתי מבולבלת בחלום), הצליל (היה רעש של ים), התחושה (היד שלו מלטפת לי את כף הרגל ומטפסת משם למעלה), הטעם (לנשיקה שהוא נתן לי היה טעם מר) ואפילו הריח (וניל ואצות ומלח ובירה).

אז חלומות הן לא קריאות כיוון מעמקי הנפש, אבל זכרון מהחלום הוא מבוא לתהליך פנימי – יהיה זה תהליך רציונאלי או אמוציונאלי או שילוב של שניהם. ושוב תודה לאנף על התזכורת.

אז למה שאלתי את השאלה הזאת כאן? כי הפעם נותרתי עם תמונה, רגש, וצליל, ותחושה, וטעם וריח, ומרוב זכרונות חושיים מהחלום לא היה לי בעצם קצה חוט. רק שאלה – למה דווקא הוא?

לכן לא הגבתי ישירות למה שהעלו המגיבים כי העדפתי לחכות לעוד מחשבות נטולות רקע שיגיעו, מעין מבחן השלכה קבוצתי, שיביא אותי לתובנות חדשות. וזה עבד. כבר למחרת התעוררתי עם תובנה אחת חדשה לפחות. כזאת שהתגבשה בשלבים.

ומה הבנתי?

אני לא מהאנשים האלה שנתקעים על תכונות רעות של אנשים אחרים. בדרך כלל קל לי לאבחן ולקלוט אנשים אחרים, וגם כשיש בהם תכונות שאני לא אוהבת, אני משתדלת למצוא באנשים משהו חיובי. זה חשוב לי במיוחד באנשים שאיתם אני עובדת, כי נורא קל להתכנס לאיזו מיזנטרופיות אנטי סוציאלית ולא לחבב איש, אבל זה הופך את סביבת העבודה לגיהינום. איכשהו, אני מנסה להתמקד במה שחיובי בעמיתי לעבודה (בין אם הם ממונים עלי, מקבילים לי, או כפופים לי באופן זה או אחר).  מה שהציק לי בעצם היתה העובדה שבבחור הזה אני לא מצליחה להתמקד בחיובי – הוא כל הזמן מעצבן אותי ונורא קשה לי למצוא בו איזו פינה חיובית להאחז בה.

שרה הזכירה שלפעמים מה שאנחנו לא אוהבים במישהו בחלום, הוא בעצם משהו שאנחנו לא אוהבים בעצמנו. אני לקחתי את זה צעד אחד נוסף ותהיתי אם זו יכולה בעצם להיות תכונה שאני לא אוהבת במישהו אחר. כשאנף הזכיר לי שחלומות הם אוסף של אסוציאציות וקישורים לא בהכרח ישירים שהמוח "זורק החוצה" בזמן שהוא ישן, נפל לי האסימון.

הסיטואציה בחלום, קלטתי לפתע, היתה שחזור די מדויק של הדרך שבה האקס ואני התחלנו – שיחה שנונה שהובילה לעיסוי בכפות הרגליים שהוביל לסקס איטי וארוך. נכון, הגבר לא היה אותו הגבר, והמקום לא היה אותו מקום, והפרטים לא היו שם אחד לאחד – אבל זה בהחלט היה דומה בחוויה החושית שלי ובתמונות שזכרתי מהחלום.

הוא מעצבן אותי, כך קלטתי, כי יש בו הדים מסויימים שמזכירים לי את האקס. שוביניזם במסווה של שנינות פלרטטנית. התנשאות שיש לה יסוד סביר (אינטלקט עודף), אבל אין לה בעצם הצדקה (אז אתה אינטליגנט, אז מה? לא בדיוק המצאת את הטוסט). אם לחלום היה מסר, אז הוא שאני לא מחבבת את הבחורצ'יק בגלל האקס, ולא בהכרח בגללו. זו לא אשמתו שאני מוצאת בו קווי דמיון עמומים לגבר שהוא לא מכיר, ושהוא לא באמת דומה לו. אני רק עובדת איתו – אני לא צריכה לאהוב אותו, או לשכב איתו או לכבס לו את התחתונים והתכונות השליליות שלו שעליהן נתפסתי, הן לא באמת סיבה לסלוד מבחור צעיר ומוכשר (גם אם קצת שחצן). בניגוד לאקס, עליו אני סומכת שהוא עוד ילמד.

ואם אפשר רק, את החלום הכחול הבא אני מעדיפה לחלום על מאט דיימון. תודה.

פשוט יש לי שאלה בוערת, וממילא ההיענות להצעתי הנדיבה ורחבת הלב היתה מביכה למדי.

אז להלן שאלתי:

מישהו יכול להסביר לי למה, מכל הבחורים החמודים והנאים שסרים למרותי* בעבודה,

אני מוצאת את עצמי מתעוררת בלילה מחלום... איך נאמר זאת... אמממ....אהמממ... אוף נו, בסדר - חלום כחול -  דווקא על הבחור שאני הכי פחות מחבבת** בחבורה?

קדימה. יש פה לפחות שתי פסיכולוגיות בחבורה, ועוד כמה אנשים עם רקע מקצועי ו/או אישי ו/או טלויזיוני בתחום. כל ניחוש והצעה יתקבלו בשמחה.

* הבהרה: הם לא באמת סרים למרותי ואני לא ממש הבוסית של מי מהם, אבל אני יותר בכירה מהם (וגם יותר מבוגרת בכך וכך שנים, אבל לא זו הנקודה), ובכל מקרה אני לא מנהלת קשרים אישיים עם גברים שאני עובדת איתם. מי שנכוותה ברותחין*** נזהרת בצוננין.

** וכשאני אומרת הכי פחות מחבבת אני מתכוונת ממש לא מחבבת. כלומר די לא סובלת. כלומר - הוא מעצבן אותי ולא נעים לי לעבוד איתו. ואם כבר שאלתם, אז הוא ממש לא הטיפוס שלי בכל הקשר שהוא.

*** זה סיפור אחר שקשור למקום עבודה פרה-היסטורי מימי העליזים כסטודנטית בעיר אחרת. אולי יום אחד אספר על זה.