כתיבה תמה

את מלמדת את עצמך שלסקס אין משמעות רגשית. לפחות לא בהכרח. הקשרים האוטומטיים האלה שכמה מבנות מינך מייצרות בין אקט האהבה לבין הרגש עצמו, מנותקים אצלך בזה אחר זה. עם השנים את לומדת להנות מסקס חד פעמי, או אפילו רב פעמי עם גבר שאין לך רגשות כלפיו.

את יודעת שכשיגיע האיש שתרגישי כלפיו משהו, הסקס יהיה אחר, אולי אפילו טוב יותר. את יודעת את זה כי כבר חווית זאת לפחות פעם בעבר. בינתיים את מסתפקת בסקס מכאני, לא רע, מספק בדרכו. אין בו אינטימיות של ממש או קרבה, אבל יש בו מגע ופורקן וגם לאלה את זקוקה מידי פעם.

אלא שאז את מכירה מישהו והוא מעורר בך אי אילו רגשות לא ברורים שאת עוד לא לגמרי מוכנה לתת להם שם. אתם גם לא מגיעים מיד למיטה – לא מעשית, לא מילולית, לא מטאפורית. הקשר ביניכם מתפתח לאט ואתם בונים בו סוג של אינטימיות וקרבה מעוקרות מסקס, בדיבורים עקיפים על רגשות, ברמזים לעניין שלכם זה בזו, בצחקוקים הורמונאליים ודיבורים על מין ברמת עניין עולה ומידת תיאורטיות פוחתת והולכת. כלומר, חוץ מלהגיד לו ישירות "תזיין אותי כבר, למען השם!" אמרת הכל. הוא יודע בדיוק כמה שאת רוצה כבר, וגם את משוכנעת שהוא רוצה אותך לא פחות.

ואז מגיע הרגע – לא כמו שתכננת. לא כמו שהיית רוצה שהדברים יקרו. בלי רומנטיקה ובלי רגשות מקדימים כמעט. רק זיעה והורמונים ורצפה מלוכלכת. את מוצאת את עצמך עוברת לטייס האוטומטי שאת מכירה היטב מסטוצים – לא נותנת לו לסחוף אותך, לא נותנת לעצמך להשתחרר או להירגע או לוותר על השליטה. המכאניקה המיומנת והטכניקה שלך משתלטות והוא מרוצה מהתוצאה, אבל את הרוסה. מבוהלת. מבועתת. שביעות הרצון שחשת ברגעים הראשונים לנוכח התגובה שלו, מפנה את מקומה לרגש היחיד שאת מזהה בעצמך – פחד. לא אינטימיות. לא שמחה. לא אהבה. רק פחד גדול ששולח זרועות דביקות לכל חלקה טובה.

את פורטת את הפחד הזה לפרטי פחדים: הפחד שהוא בעצם רצה רק סקס, הפחד שזה לא היה מה שהוא ציפה, הפחד שהוא לא מרגיש כמוך, הפחד שזה לא יקרה שוב, הפחד שלא תצליחי ליהנות איתו ולהשתחרר איתו ולהתענג איתו כמו שהיית רוצה, הפחד שהוא לא יכבד אותך או ירצה אותך יותר, ובעיקר – הפחד שאת לא מספיק טובה בשבילו. שהגוף שלך לא באמת מושך אותו. לא מספיק בשביל לרצות אותך מעבר לאקט הפורקן האקראי. ושוב. ושוב.

הרציונל האוהב שמספקת חברה טובה, שאומר שאם זה היה רק בשביל סקס עדיף לדעת עכשיו, ואם משהו אמיתי צריך לקרות ביניכם הוא יקרה למרות הפחד שלך והסקס המאכזב – חודר את סף ההכרה אבל לא מסייע לפזר את עננת החרדות. גם לא התובנה שנכונה לך אכזבה מהפעם הראשונה שלכם יחד, כי לא יכולת אלא לבנות תילי תילים של ציפיות לרגע הזה בדיוק. גם לא הידיעה שמאחורי החשש מסתתרים כל שאר הרגשות שחיפשת. אולי כי גם מהם את מפחדת ואת יודעת עד כמה זה דפוק.

את קרועה בין צרכים הפוכים וסותרים. הצורך להיות חבוקה בין זרועותיו ולהרגיש את חום עורו ואת דופק ליבו ולתת להם לשכך את הפחדים והצורך לברוח כמה שיותר רחוק. הצורך להגיד לו שאת מפחדת ולתת לו הזדמנות להרגיע אותך, מול הצורך לשתוק. תעברי את זה איתו מול תעבדי את זה לבד. ומה הפלא שאת ככה? את הרי כל כך לא יודעת להיות בזוג שזה כמעט מצחיק. רק שזה לא.

ואחת לכמה שעות הבטן שלך שולחת גלים של רעד לכל הגוף, כשהיא נזכרת בתחושה אחת – גופנית לחלוטין, שיש בה הכל חוץ מפחד.

איכשהו חיי האהבה מתקיימים אצלי תמיד בשלושה מישורים מקבילים, שקו אחד חוצה אותם. הראש, הלב והבטן הם שלושה מישורים מקבילים, שנפגשים אולי ביקומים אחרים, אבל לא בזה. הוגה, כלומר העסק שבין הרגליים ( ותסלחו לי שאני לא משתמשת במילה קצת יותר בלוגרית שמתחילה באות כ, אבל המילה הזאת עושה לי חררה) היא קו שמזגזג בין המישורים האלה, חוצה אותם, רץ ביניהם ולצידם ואז דופק פניית פרסה מפוארת ומתקיים בפני עצמו.

הראש, הלב והבטן בדרך כלל לא מסכימים, וגם אם שניים מהם מצליחים להגיע לעמק השווה, השלישי על פי רוב לא מישר איתם קו. מי שחותכת החלטה היא הוגה, והיא לא תמיד מטילה את הוטו שלה לצד הרוב.

כשרטוב לה וחמים לה היא מוכנה לסבול את זה שהראש צועק שמשעמם לו, או שהבטן מקרקרת שלא נראה לה, או שהלב ממאן להתמסר. אולי אפילו היא מוכנה לשאת את שלושתם במקהלה אחת, לגמרי לא עליזה. היא קוראת לזה סטוץ. מאידך, גם אם השלושה נוטים דווקא לשדר הסכמה – הבטן מרפרפת, הלב מפרפר, והראש מהנהן באישור – אבל לגברת וגה העסק לא נראה מספיק מרגש, היא מסוגל די בקלות להחליט שלא מתאים לה, ולחפש לה ריגושים אחרים. לפעמים, כשהריגושים האחרים מאבדים גם הם מקסמם, היא אפילו עלולה לחתוך, לשבור הגה, ולהכריח את הראש והבטן לחפש במקום אחר. את הלב היא אפילו לא מנסה לשכנע. היא טוענת שהוא סובל מפיגור ותמיד סוגר פערים באיחור מסוכן.

האל היווני היה הגבר היחיד שפגשתי מעודי שגרם לכל כולי לשיר בהרמוניה. כלומר בהתחלה. אחר כך הבטן כבר התחילה להתהפך, ולהכניס לראש מרפקים באונות שיואיל בטובו להפסיק להכחיש כבר את מה שהבטן קלטה. עם האקס, הבטן ידעה מראש שלא, אפילו הלב לא מיהר להתחייב. הראש החליט לעבור לגור בשוויץ למשך תקופת ההיכרות, חבש כומתת תכלת והתחפש לחייל או"ם עיוור, חרש ובעיקר אילם. אבל גברת וגה? הו הו! הו הו הו הו!! היא פיסקה ופסקה. רק אחרי כמה שנים, כשהראש נזכר להוציא את עצמו מהתחת השוויצרי שהוא גידל ולישר קו עם הבטן, הגברת וגה הואילה להודות שבעצם, היא לא ממש מקבלת את כל מה שהיא רוצה, אז היא מוכנה לשקול מחדש את עמדתה. ותאמינו לי שזה לא היה קל. את הלב היא שברה לי הבת זונה.

הטראומה ההיא גרמה לשלושת המישורים היקרים שלי להתאגד נגד הוגה, ולהוציא אותה לסוג של תוכנית פרישה. הם הודיעו לה שעד שהיא לא תתחיל להקשיב להם, הם ירעיבו אותה. היא צחקה להם, אבל זה עבד להם רוב הזמן, והיא יצאה לשחק רק לעתים מאוד נדירות, בעיקר כשראש הקנוניה יצא לחופשה קצרה.

היום אני מנסה לחבר בין כולם, להביא אותם לשולחן הדיונים. אתם לא חייבים להסכים, אני אומרת. אתם לא חייבים להאשים זה את זו כל הזמן, אני מסנגרת. אתם יכולים לפחות לנסות לשתף פעולה. הצעתי להם תוכנית בת ארבעה שלבים:

א.      קודם כל תסכימו, שהראש מקבל את זכות הוטו, ולא אף אחד אחר. פשוט כי יש לו קצת יותר כלים אנליטיים וכושר חשיבה.

ב.      שנית, תקשיבו קצת לבטן. היא לא רציונלית כמו הראש, אבל גם לא אמוציונאלית כמו הלב. היא מקבלת שדרים ותדרים שאתם אולי קולטים, אבל כשהיא אומרת לא, תקשיבו לה ותבדקו. חשוב מכך, כשהיא אומרת כן, תקשיבו לה גם. הבטן רבותי וגבירתי, לא בכדי ניחנה בראיית הנולד.

ג.       וגה יקירתי, אני אוהבת אותך, אמרתי. אמנם סיבכת אותי לא פעם בהרפתקאות מיותרות, אבל גם הענקת לי כמה מהרגעים היותר מענגים בחיי ועל כך אני אסירת תודה. אני משחררת אותך לדרכך, אבל אני לא נותנת זכויות יתר בהצבעה. תהני יקירה מכל רגע, אבל שתדעי לך שהרוב קובע, ואם הם כולם נגדך, אז מה שהם אמרו. תכבדי את עצמך יותר, והם יכבדו אותך.

ד.      מר לב, ביקשתי, אתה לא חייב להתמסר. אני יודעת שנשברת פעם אחת יותר מידי ואני מרשה לך להגן היטב על עצמך, אבל אל תתאבן לי בבקשה. אני צריכה שתישאר צעיר, רענן, דופק ודינמי. אולי, אם כל השאר יסכימו זה עם זה, אז גם תשלח איזו אצבע למים ותבדוק אם אתה מוכן להשתתף במשחק. אני אבין אם לא, אבל אני אודה לך מקרב לב אם כן. כי אתה יודע איך זה, אין לי לב לעשות את כל זה בלעדיך...

המשא ומתן נמשך ואני תוהה איפה תהיה פריצת הדרך קודם – במו"מ על חיים לקתרינה, או בדיונים לשחרור גלעד שליט. או אם בכלל.

הראשון

נשיקות – 8.8, מו"מ מקדים – 10, דאון טאון - 1 (וגם זה כי אני נחמדה), תוכנית פריסה בשטח – 5.5. ציון כולל – כובש נאור.

מספר שתיים

בדיוק. ציון שתיים בכל תוכניות הקרב ודרכי הגישה. לא שווה ציון.

מספר שלוש

נשיקות – 6, מו"מ מקדים – 9+. למרות הצלחת המו"מ פרשו הצדדים  מהמשך השיחות ונסוגו לעמדותיהם. שלום קר השתרר באזור.

מספר ארבע

הצדדים דילגו על שלבי המו"מ הישר לפריסה מלאה בשטח (בחזית ובעורף). 

ציון כולל - כובש עיקש ונוקשה.

מספר חמש

נשיקות – 9, מו"מ מקדים – 9, דאון טאון – 9, תוכנית פריסה בשטח – 7.5.

ציון כולל – כובש ופורש.

מספר שש

נשיקות – 2, מו"מ מקדים – 14, דאון טאון – ללא גיחות אויריות, תוכנית פריסה בשטח – 8.1.

ציון כולל – כובש אכזר.

מספר שבע

נשיקות – שטח, מו"מ מקדים – משוחרר, דאון טאון – לא, תוכנית פריסה בשטח – יוחזר.

ציון כולל – מיותר.

.....

...

מספר שלוש עשרה

ביש מזל.

.....

...

מספר (שקר כלשהו)

נשיקות – כשלון, מו"מ מקדים – כשרון, דאון טאון – עיפרון, תוכנית פריסה בשטח – באמת נראה לכם שנשארתי שם כדי לבדוק???

ציון כולל – טסתי משם כמו אוירון.

========================

המערכת מתחייבת כי הדירוגים אמינים ואמיתיים, אך אינה מתחייבת באשר לסדר הכרונולוגי בו בוצעו גיחות ההערכה. כמו כן, המערכת מודה כי שיקולים אישיים ורגשות יתכן כי השפיעו על השופטת בעת מתן הציון.