את מלמדת את עצמך שלסקס אין משמעות רגשית. לפחות לא בהכרח. הקשרים האוטומטיים האלה שכמה מבנות מינך מייצרות בין אקט האהבה לבין הרגש עצמו, מנותקים אצלך בזה אחר זה. עם השנים את לומדת להנות מסקס חד פעמי, או אפילו רב פעמי עם גבר שאין לך רגשות כלפיו.
את יודעת שכשיגיע האיש שתרגישי כלפיו משהו, הסקס יהיה אחר, אולי אפילו טוב יותר. את יודעת את זה כי כבר חווית זאת לפחות פעם בעבר. בינתיים את מסתפקת בסקס מכאני, לא רע, מספק בדרכו. אין בו אינטימיות של ממש או קרבה, אבל יש בו מגע ופורקן וגם לאלה את זקוקה מידי פעם.
אלא שאז את מכירה מישהו והוא מעורר בך אי אילו רגשות לא ברורים שאת עוד לא לגמרי מוכנה לתת להם שם. אתם גם לא מגיעים מיד למיטה – לא מעשית, לא מילולית, לא מטאפורית. הקשר ביניכם מתפתח לאט ואתם בונים בו סוג של אינטימיות וקרבה מעוקרות מסקס, בדיבורים עקיפים על רגשות, ברמזים לעניין שלכם זה בזו, בצחקוקים הורמונאליים ודיבורים על מין ברמת עניין עולה ומידת תיאורטיות פוחתת והולכת. כלומר, חוץ מלהגיד לו ישירות "תזיין אותי כבר, למען השם!" אמרת הכל. הוא יודע בדיוק כמה שאת רוצה כבר, וגם את משוכנעת שהוא רוצה אותך לא פחות.
ואז מגיע הרגע – לא כמו שתכננת. לא כמו שהיית רוצה שהדברים יקרו. בלי רומנטיקה ובלי רגשות מקדימים כמעט. רק זיעה והורמונים ורצפה מלוכלכת. את מוצאת את עצמך עוברת לטייס האוטומטי שאת מכירה היטב מסטוצים – לא נותנת לו לסחוף אותך, לא נותנת לעצמך להשתחרר או להירגע או לוותר על השליטה. המכאניקה המיומנת והטכניקה שלך משתלטות והוא מרוצה מהתוצאה, אבל את הרוסה. מבוהלת. מבועתת. שביעות הרצון שחשת ברגעים הראשונים לנוכח התגובה שלו, מפנה את מקומה לרגש היחיד שאת מזהה בעצמך – פחד. לא אינטימיות. לא שמחה. לא אהבה. רק פחד גדול ששולח זרועות דביקות לכל חלקה טובה.
את פורטת את הפחד הזה לפרטי פחדים: הפחד שהוא בעצם רצה רק סקס, הפחד שזה לא היה מה שהוא ציפה, הפחד שהוא לא מרגיש כמוך, הפחד שזה לא יקרה שוב, הפחד שלא תצליחי ליהנות איתו ולהשתחרר איתו ולהתענג איתו כמו שהיית רוצה, הפחד שהוא לא יכבד אותך או ירצה אותך יותר, ובעיקר – הפחד שאת לא מספיק טובה בשבילו. שהגוף שלך לא באמת מושך אותו. לא מספיק בשביל לרצות אותך מעבר לאקט הפורקן האקראי. ושוב. ושוב.
הרציונל האוהב שמספקת חברה טובה, שאומר שאם זה היה רק בשביל סקס עדיף לדעת עכשיו, ואם משהו אמיתי צריך לקרות ביניכם הוא יקרה למרות הפחד שלך והסקס המאכזב – חודר את סף ההכרה אבל לא מסייע לפזר את עננת החרדות. גם לא התובנה שנכונה לך אכזבה מהפעם הראשונה שלכם יחד, כי לא יכולת אלא לבנות תילי תילים של ציפיות לרגע הזה בדיוק. גם לא הידיעה שמאחורי החשש מסתתרים כל שאר הרגשות שחיפשת. אולי כי גם מהם את מפחדת ואת יודעת עד כמה זה דפוק.
את קרועה בין צרכים הפוכים וסותרים. הצורך להיות חבוקה בין זרועותיו ולהרגיש את חום עורו ואת דופק ליבו ולתת להם לשכך את הפחדים והצורך לברוח כמה שיותר רחוק. הצורך להגיד לו שאת מפחדת ולתת לו הזדמנות להרגיע אותך, מול הצורך לשתוק. תעברי את זה איתו מול תעבדי את זה לבד. ומה הפלא שאת ככה? את הרי כל כך לא יודעת להיות בזוג שזה כמעט מצחיק. רק שזה לא.
ואחת לכמה שעות הבטן שלך שולחת גלים של רעד לכל הגוף, כשהיא נזכרת בתחושה אחת – גופנית לחלוטין, שיש בה הכל חוץ מפחד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
