כתיבה תמה

יש לי אישיות על גבול ההתמכרותית. אני לא מכורה לסמים, או לסיגריות או לאלכוהול. אני מתמכרת לתחושות. לטעמים. להתנהגויות. לאנשים. למקומות. אני יצור של הרגלים. אבל להרגלים מסויימים יש סיכוי להפוך להתמכרות, ומכזו קצת יותר קשה להפרד לשלום.

אחד החששות הגדולים שלי מפתיחת בלוג היתה שאתמכר. לכתיבה, לקריאה, לאינטראקציה, לציפיה שמא מישהו יענה. שיש תגובה חדשה, קורא חדש, חבר וירטואלי חדש.

כתבתי את הטקסט הזה ביולי שנה שעברה, חודש לאחר שפתחתי הבלוג. שמרתי אותו בצד והוא מעולם לא הבשיל לכדי פוסט. אבל אני מסתכלת עליו עכשיו ובודקת את עצמי. אולי לבלוג שלי לא ממש התמכרתי, אבל התמכרתי לבלוגים שלכם. ושל אחרים שאינם קוראים פה. אני קוראת יותר משאני כותבת, ואני כותבת יותר תגובות בבלוגים אחרים מאשר פוסטים משל עצמי. אני מכורה ולא מכורה.

אני רוצה לכתוב על הרבה דברים ומצנזרת את עצמי. נדמה לי שאני לא לבד פה, וקשה לי להתמסר לכנות המקסימה שכמה מהבלוגרים האהובים עלי כותבים בה. ולא שקשה לי לחלוק את עצמי עם אחרים. ממש לא. באופן פרטי אני אשה פתוחה וכנה, ולמרות שאני שומרת דברים מסויימים לעצמי, או מגלה אותם רק לקרובים ביותר, קשה לומר שאני חשאית או שקטה. אבל הכתיבה בכל זאת קשה לי.

אולי זה בגלל שפעם כתבתי לעצמי (לא קראתי לזה יומן) ופחות דיברתי ואז אחרי מערכת יחסים שכשלה ובה בעיקר התכתבנו על הרגשות שלנו, החלטתי שיותר לא אכתוב. אולי זה בגלל הקושי שלי עם הכתיבה שלי, שנדמה לי שכבר כתבתי עליו פעם בעבר. רציתי להיות סופרת כשהייתי ילדה, חלק מההשראה המשפחתית שתוארה בפוסט הקודם. אבל הבנתי שאני לא מספיק מוכשרת. כתבתי תיזה אקדמית ורציתי להיות חוקרת ואז הבנתי שזה לא עניין של כישרון (דווקא באקדמיה לא היתה לי בעיה) אני פשוט לא רוצה את זה מספיק, ולא מסורה מספיק בשביל לקום כל בוקר ולכתוב עוד כמה עמודים. אני מעדיפה להשאיר את הכתיבה ל"איך לפעמים". ככה גם ניהלתי את הבלוג המאוד פינתי הזה.

אבל זה שלא כתבתי לא אומר שלא קראתי. המון. בלוגים. פוסטים. תגובות. אני קוראת לא מאוד סלקטיבית כשזה נוגע לבלוגים, אך היו לי המועדפים שלי. בחלקם הפכתי למגיבה קבועה, בחלקם לא. הצרה היתה השעות הרבות (מידי) שנשרפו על התחביב הזה. בסופו של דבר הביקורת הכמעט יחידה שלי על ישראבלוג (ובעצם על כל רשת חברתית שהיא) היא אותה ביקורת שגרמה לי לפני שמונה שנים להתנתק מפורומים בהם גלשתי, ולפני ארבע שנים (או שנה וחצי, תלוי איך סופרים) להתנתק מאתרי יודעייט כאלה ואחרים. אלה לא חיים. הוירטואלית הזו מושכת, מסנוורת, נעימה. אבל היא אשליה של אינטראקציה אנושית, ולא האינטראקציה עצמה. כל עוד זה רק עוד חלק מהחיים אין בכך כל רע, אבל כשזה משתלט על החיים, או הופך, לא עליכם, לתחליף לחיים שבעולם האמיתי, בעיני זו כבר בעיה. שלי. שלי. שאף אחד לא יבין זאת כביקורת עליו. אני זאת שלא יודעת למדר.

בחיים האמיתיים שלי קורות תהפוכות מרובות בחודשים האחרונים. אנשים יוצאים מחיי ואחרים נכנסים אליהם. אני מתלבטת לגבי קריירה וכמעט קופצת למים הקרים, ואז פתאום נפתחת הדלת לקידום בעבודה. אני מגלה מחדש את המשפחה אבל מחליטה שאולי זה לא רעיון טוב שתהיה לי אחת משל עצמי. אני נוסעת וחוזרת. אני רצה ועוצרת. ואני משקיפה על הכל מהצד כמו על פאסט-פורוורד של ים אנשים, תוהה מה מכל זה ייצר לי  פוסט מעניין, אם בכלל. כי איכשהו החיים שלכם ושל אחרים נדמים לי יותר מציאותיים מהחיים שלי. אמיתיים יותר. מרגשים יותר. מעניינים יותר. זה לא שאני רוצה להתחלף עם מישהו בחיים. ממש לא. אני פשוט אוהבת את הברק הווייריסטי הזה שמאפשר לי להתחבר לחיים שלכם, לנשום את האוויר שלכם ולהתעלם מהחמצן הפרטי שלי.

אז זהו. שזה דפוק. שזאת התמכרות דפוקה. שאני מפספסת את מה שקורה בחיים שלי והם עוברים מעלי וזה לא יכול להימשך ככה. כי אני לא יכולה לבוא לעבודה ולגלוש בבלוגים כאילו כלום. וכי אם אני רוצה לעשות משהו עם הקידום הזה שעוד אפילו לא קיבלתי באופן רשמי, הגיע הזמן שאשקיע את הזמן שלי בי. בחיים שלי. לא בחיים המשעממים של קתרינה ולא בחיים המבהיקים של כולכם.

זה לא "היו שלום ותודה על הבלוגים". אני בטח עוד אקרא, ופה ושם אגיב. וזה לא שאני הולכת מפה, הרי אפשר אם רוצים למצוא אותי מהצד השני של הג'ימייל. אבל זו אני מזכירה לעצמי שקצת התמכרתי, ולהכיר בבעיה הוא השלב הראשון להחלמה כפי שיגידו לכם בכל תוכנית 12 שלבים. (לא) קוראים לי קתרינה ואני בלוגוהוליסטית.

אני לא יודעת למה אני לא כותבת. כלומר אני יודעת למה אני לא כותבת, אבל לא ממש בא לי לכתוב על זה. בכלל, לא בא לי לכתוב כמעט על כלום.

לא בא לי לתאר לכם את האריזה-העמסה-פריקה-פירוק-סידור-ניקיון.

לא בא לי לצייר לכם במילים את הקירות עדויי הגרפיטי שבשכונה.

לא בא לי להרעיש לכם במילים את המולת הבוקר של הרחובות.

ולא בא לי לשתוק במילים את השקט שמשתרר בהם עם התקרב השקיעה.

לא רוצה לכתוב על גברים.

גם לא על נשים.

לא בא לי לכתוב על רווקות מודעת לעצמה, או על סקס בלתי קיים.

לא בא לי לכתוב על תסכולים בעבודה, או על חדוות יצירה.

לא בא לי לכתוב על אוכל.

לא בא לי לכתוב.

לא באות לי המילים, אבל אולי פשוט סתם לא בא לי.

תכתבי הוא אמר. לא משנה מה אבל תכתבי. ואני רק חשבתי, הוא לא מבין שאני לא יכולה לכתוב. סתם לכתוב. אבל אני לא באמת יכולה "לכתוב" כמו שאני לא באמת יכולה "לצייר". אני לא יכולה "ליצור". אני חווה את האמנות מידם של אחרים, מעריכה, משבחת, טועמת, אף פעם לא עושה אותה בעצמי. מה הוא חושב, שמילים ככה באות לי? הן כל הזמן הרי מתערבלות לי בראש, מסתחררות ומתנגנות, כאילו שאני הולכת לי בחיים האלה עם קול מספר "כל יודע" או שמא מספר "מעורב". מה אני בכלל מבינה.

אף פעם לא הייתי טובה בספרות ידידי, אני מסבירה. אני אוהבת לקרוא, לחוות את הסיפור, לא לנתח אותו למרכיביו ולהוציא ממנו כל שביב של נשמה. ואם אני לא מבינה כלום בספרות אתה רוצה שאני אכתוב?

מה אני כבר יודעת על כתיבה? יש לי חדר משלי, יש לי שפה, יש לי ראש שכל הזמן משרקק לו התחלות של סיפורים. אתה יודע מה? אני אכתוב רק התחלות של סיפורים. זה מה שאני אכתוב.

אתה מבין, אני תמיד משתעממת כשצריך ליצור דיאלוג של דמויות, או לתאר נוף, או אוירה. אני הרי רואה את הכל בראשי, את כל הסיפור שאני ממציאה לעצמי ומדמיינת לעצמי וחיה לעצמי. אצלי בראש זה בכלל סרט. אני חיה בסרט. גם המחשבה הזאת רצה לי הרבה יותר מהר מהמילים שאני מקלידה. אני כבר יודעת מה עומד בסופה, מה המסקנה. אני מנסה להסביר לך שכתיבה היא המון עניין של טכניקה, של ירידה לפרטים, של סבלנות אין סופית.

תתארי תמונה, סצינה, תארי לקורא מה שאת רואה בראש, את הנוף, את האוירה, איך הם נראים, מה הם חושבים, מה הם שומעים, מה הם טועמים, מה הם מריחים. כאילו שאפשר להעביר חוש במילים. אצלי במוח זה לא נזקק למילים, זה כל כך חי, והסוף של הסיפור ידוע לי עוד לפני שהסיפור ממש מתחיל להתרקם. אף פעם לא היתה לי סבלנות לסופים. בספרים. בסרטים. תמיד ידעתי מי הרוצח רבע שעה לפני כולם ושתקתי כדי לא לקלקל, אבל לי כבר התקלקל הסרט. וידעתי שהוא ילך אליה, וינשק אותה, אבל הסוף יהיה עצוב, וזה הרס לי את ההנאה מסוף הספר. עד היום היצירות שאני נהנית מהן הן אלה שמצליחות להפתיע אותי. סרט עם טוויסט, ספר עם סוף בלתי צפוי, תמונה שמכריחה אותי לרדת לעומקה, לבחון את הפרטים, את הטכניקה של האמן. לא שאני אי פעם הייתי יוצרת כמוהו, אבל לפחות אני מבינה אותו.

ולסרט אני עוד יכולה לסלוח על סוף צפוי. כי הוא מגרה לי עוד חוש או שניים על הדרך. אם הוא מצולם יפה, אם הוא מרגש, אם הפסקול נעים לי, אז בסדר. שיהיה סוף צפוי. אבל ספר? סיפור? אני אמנם אקרא אותו עד תומו לרוב, אבל אני לא אחזור אליו. רב הסיכוי שאשכח אותו לחלוטין. אולי אפילו לא אזכור אם קראתי אותו או שלא. והסיפורים שלי? אתה יודע כמה מהר המוח עובד? מילי-שניות, מיקרו שניות, נאנו שניות. בכלום זמן יש לי בראש סיפור עם התחלה, אמצע, סוף. אקספוזציה ותיאורים. אפילוג ופרולוג (או שמא זה פרולוג ואפילוג, אני לא תמיד מצליחה לזכור מי בא ראשון ראשון, ומי אחרון אחרון).

לכתוב? לתקן על הדרך לעצמי את שגיאות ההקלדה, את החזרות הבנאליות על תיאורים ושמות עצם ופעלים שאני עושה בהם שימוש עודף ומעיק. ומה בדבר הנטיה הזו שלי להפוך כל משפט לרשימה? או לשאלה? ולכתוב בסוגריים (כאילו חייבת לסייג כל משפט, להעיר על כל מילה). למה לכתוב? זה הרי חסר טעם. הדבר היחיד שאני מוכנה לכתוב תוך כדי הן מחשבות. בזמן שהן מתהוות. זרם התודעה.

אבל מה אתה חושב? שיש לי מחשבות מתהוות רק כשאני מול המחשב? כשנוח לי לכתוב? תעשה לי טובה. המחשבות הכי טובות באות בשירותים, במקלחת, תוך כדי בישול, על הדרך מהכא להתא. ואז הוא אמר אז תכתבי על פתקים, אחר כך תכניסי למחשב, ואני הסברתי לו שזה בדיוק מסוג העלאות הגירה שאני מפחדת מהן. מחשבה באה לי, אם אתעד אותה, כבר לא ארצה לכתוב אותה שוב. שלא לדבר על לקרוא אותה. ובכלל הוא אמר לי אל תכתבי יומן. יומן זה סתמי. יומן זו לא כתיבה גדולה.

והוא צודק, יומן זו כתיבה נורא קטנה, קטנונית, יומיומית. לקרוא יומן של מישהו יכול להיות מעניין אם הוא ניחן בכשרון כתיבה מרשים, או סיפורים ממש מעניינים. רצוי שניהם ביחד. אבל כמה כאלה אתה מכיר? אתה יודע למה בלוגים מצליחים? ברובם הגדול לא בגלל הכתיבה, אלא בגלל מה שקורה אחר כך, הדינמיקה של התגובות, האינטראקציה. רק בגלל זה הם שווים. הבלוגים של הכותבים הכי טובים הם שממת אינטרנט בגלל שאתה קורא אותם ומרגיש לבד. רק אתה והציה.

דווקא נעימה לי אינטראקציה עם אנשים, אבל אני כבר שנים מעדיפה את האינטראקציות שלי בעולם האמיתי, לא בעולם הוירטואלי. היו שנים שנהניתי מזה. לפעמים כשאני מרגישה זה עדיין חסר לי. התחושה הזו שתמיד יש עם מי לדבר, שכל שיחה חדשה עם דמות לא מוכרת מקפלת בתוכה הפתעות. ופה ושם גם היו הפתעות. חלקן טובות, חלקן פחות. לרוב פחות. הרבה פחות. בגלל זה עדיפה האינטראקציה האישית – כי אז לדמות יש עוד מאפיינים חוץ מיכולת הכתיבה כן או לא בשגיאות כתיב. יש להם קול, ואינטונציה, והבעות פנים, ושפת גוף, וריח מהפה. עם אנשים אמיתיים אפשר להתחבק, ללכת לשתות קפה שיש לו גם טעם ולא רק צורה (למשל צורה כזו 3(_) או צורה כזו [~]c לצורך הדגמה).

לא יכולה לכתוב למרות שלפעמים אני מרגישה שזה מה שאני צריכה. לבוא הביתה, לכתוב, לישון, ללכת לעבודה, לחזור לכתוב וחוזר חלילה. לחיות את החיים דרך האצבעות וקצת פחות דרך מה שקורה לי בראש. תני לאצבעות לחיות קצת במקומך.

התחלתי כבר לכתוב כל כך הרבה פעמים שאולי באמת מה שאני צריכה זה לכתוב התחלות לספרים, או לסיפורים. ואולי אני פשוט לא צריכה לכתוב.

רגע, ביקשתי, תן לי זמן להחליט אם את המשפט האחרון הייתי צריכה לסיים בנקודה או בסימן שאלה.

ואז פתחתי בלוג...