יש לו אופנוע, וקעקוע, וחור באוזן בלי עגיל, ושפתיים סגולות ובשרניות בהן הוא מעשן את הדברים הלא נכונים, ואוכל את הדברים הלא נכונים ומדבר את המילים הלא נכונות. או שהוא שותק.
הוא מחייך אליי חיוך מלא חום (בחולם ובשורוק) והעיניים שלו מחפשות בי משהו שאני לא בטוחה שישנו שם.
הוא רוצה נורא האיש החום, כמעט רוצה מידי. אני נרתעת ונמשכת אליו. רוצה להניח ראש על כתפו ולהחליק על הצוואר, אבל גם לא רוצה. מפחדת מהמגע שלו לא פחות משאני חוששת מהמגע שלי.
יש לו ריח של סיגריות ואבק ובית. כשהוא מחזיק לי את היד ומנשק אותה לפרידה אני נרגעת, אבל כשהוא חוטף אותי לחיבוק ומתחכך בי, שבה הרתיעה ומכה בי. וזה לגמרי לא הוא. זאת אני שדפוקה. אני שלא נותנת לגוף שלה להרגיש. שלא נותנת ללב שלה להיפתח. אני שרוצה שילך כשהוא כאן, במבצר המוצל שלי, וקצת רוצה לבכות כשהוא הולך.
לבכות במבוכה. בכעס. בתסכול. בזה שהנה בא איש אחד חום, שרוצה אותי, ושאני לא נותנת לעצמי לרצות אותו. מענישה את עצמי על הגוף שאני לא אוהבת אבל הוא חושק בו. מענישה את עצמי על דברים קשים שאמר איש אחר. שאיחל לי להיות לבד. שאמר את מה שאני תמיד ידעתי ולא ביטאתי – שלא מגיע לי שיהיה לי טוב ושאף גבר נורמלי לא ירצה להיות איתי.
זהו, הוא לא נורמלי. אם הוא רוצה אותי משהו בו דפוק. וזה שגם בי יש משהו דפוק זה לא עוזר.
אני מחפשת בו את כל הדפיקות, קטנות כגדולות, נתלית נואשות בסימנים שאיתרתי כמו חקלאי החוזה גשם בכל עלה נושר. אני שואלת את עצמי, וישיררת אותו, מה דפוק בו. מתי יגיע הרגע שהוא יפגע בי, שהוא יעשה לי דווקא. כשהוא שותק באוטו. כשהוא מעשן לידי. כשהוא דוחף ידיים. כשהוא לא מפסיק כשאני מבקשת די. בכולם אני רואה סימנים, רק שאני לא מצליחה – ובחיי שניסיתי – לתלות אותם בו. הם סימנים שלי. לא שלו. זאת בכלל לא אשמתו.
אני בוחנת אותו במבחן לא הוגן. כמו פסיכומטרי שתמיד מהימן יותר לתוצאות של המחזור הקודם, ולא לזה שנבחן. בוחנת אותו לפי איש אחר, לפי אישה אחרת. זו שהייתי אז. זו שעוד לא החלימה. זו שמעדיפה לוותר על לנסות. זו שמפחדת כל כך שהאיש הזה, החום, לא יענה לכל ציפיותיה ותחזיותיה הרעות. כי מרוע אפשר להתגונן, אבל מטוב? אין מי שישמור עליה, עלי, ממשהו טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
