כתיבה תמה

- זה משהו שאת משדרת

- מה?

- לא יודעת

- נואשות? לחץ? שאני רוצה מידי?

- פחד, ריני. את משדרת פחד.

- פחד ממה?

- פחד מלהיות לבד. פחד מלהיות בתוך זוג. פחד מזה שעוד פעם יקח לך תשע שנים לגלות שאת עם הגבר הלא נכון, ואז כבר יהיה מאוחר מידי.

- את אמרתי שאף פעם לא מאוחר מידי.

- נכון, ואני מאמינה בזה, אבל את כנראה לא מאמינה. את עוברת מאחד לאחר, בוחרת כאלה שמראש לא מתאימים לך, וכשזה נגמר את לא מבינה איך זה עוד פעם נכשל, ומה עשית כדי שזה ייכשל.

- את מאמינה בזה? שאני בוחרת אותם?

- אני מאמינה שאנחנו בוחרים הכל בחיים. מזמינים דברים ואנשים לתוך החיים שלנו, לפי מה שמתאים לנו ומה שאנחנו רוצים ולא רוצים.

- אבל לא יכול להיות שאני כזאת מטומטמת, שאני לא שמה לב.

- את לא מטומטמת ריני, את פשוט לא מספיק מודעת.

- תסבירי לי את זה שוב.

- את צריכה לשאול את עצמך מה משותף לכולם. שהם לא רציניים? שהם שרוטים? שהם לא בנויים למחוייבות? שהם לא מספיק בוגרים?

- כל התשובות נכונות במידה זו או אחרת.

- בוודאי שכולן נכונות, השאלה היא למה? איך יכול להיות שכל הגברים שאת פוגשת הם כאלה? הרי לא יכול להיות שכל הגברים בגילאי 25 עד 40 הם בעלי אותו מבנה אישיות, ולא הגיוני שבין כל הגברים הפנויים את יוצאת רק עם אלה שמראש לא מתאימים לך.

- את יודעת מי התאים לי, קרלוס.

- נו יופי, ריני, בחור שחי בספרד זה עוד דוגמה לגבר לא מושג.

- אבל מתאים.

- אבל ריני, אנחנו לא מדברות על "מתאים" כמשהו מנותק. מתאים זה אומר פנוי – רגשית ומעשית – וזמין. נוכח. לא חי במרחק חמש שעות טיסה, ולא אחד שאמא שלך תחתוך ורידים אם תתחתני איתו.

- קרלוס מדהים...

- מהמם. מושלם. ולא עונה לאף אחת מהדרישות האחרונות.

- ....

- ....

- אני כל כך רוצה בן זוג. אני רוצה אהבה.

- גם אני, אבל אני לא מוכנה לחיות עכשיו בציפיה לזה שזה אולי יקרה יום אחד.

- אבל אם אני לא אחפש אני לא אמצא.

- אם תחפשי כמו שאת מחפשת עכשיו בטוח שלא תמצאי, כי את מודדת רק נעליים לא נוחות שלא מתאימות לך ועולות כמו מכונית יד שניה, ובדרך מפספסת את כל שאר הנעליים, בשאר בחנויות.

- אוחחחחח, שוב נעליים כמטאפורה לחיים וזוגיות...

- נעליים הם מטאפורה מצויינת, ואת מבינה בדיוק על מה אני מדברת.

- מבינה, מבינה. אני הנעל במטאפורה הזו.

- אם את הנעל, אני הקופסת נעליים.

- כי את כזו מכילה??

- חחחח, לא. כי אני יכולה להכיל שתיים כמוך.

- מפגרת.

- נעל.

- מה זה שמאלנית שבאה טוב דווקא בזוג.

- גדול!! מה שאומר שאנחנו צריכות לעבור על רשימות המתפקדים של הליכוד כדי לאתר לך בן זוג הולם.

- למה ליכוד? לכי ישר על ישראל ביתנו...שם יש סיכוי לאיזה סנדל ימני חילוני.

- ללא ספק עדיף על סנדל תנ"כי

- עם גרביים...

מירי מחבקת אותי. החיבוק שלה חזק וחם. החיבוק שמפתיע אותי כל פעם מחדש, כשהוא מגיע מהגוף הדקיק, כמעט חולני, שלה. אני מסתכלת על העיניים החומות והיפות שלה ועל השפתיים הבשרניות והורדרדות, אוחזת בעדינות את החיוך המתוק, החזק, שבוקע מן המסגרת השברירית שהיא מירי. כל כך יפה. כל כך שלמה עם עצמה. כל כך מאושרת. היא נכנסת אל הבית ומביאה איתה אור. הג'ינג'ית קופצת עליה ומקבלת אף היא שפע חיבוקים וגירודים מאחורי האוזן, במיומנות של מי שמבינה דבר או שניים באהבת חיות. מירי פוקדת עליה לשבת ולשתוק, והג'ינג'ית מצייתת, כמעט כאילו מירי היתה בעלת הבית.

את נראית טוב, אני קובעת, מאושרת. מאוהבת, מחייכת אלי מירי. אני מחייכת בחזרה ותוהה על האהבה שלה ושל הילה. הן נפלאות ביחד. מאוהבות. מתאימות למרות הניגודים המוחלטים. מירי כהה ויפה, שברירית רק למראה, הילה חיוורת ובהירה, נראית מוצקה רק עד שמכירים אותה. הן משפחה קטנה, אני חושבת, ומאחלת להן שיום אחד – אם ירצו – יוכלו גם להיות משפחה גדולה. מירי תהיה אמא נפלאה.

האהבה שלהן, הטבעיות והחום שבהן הן מתקבלות במשפחה מרגשות אותי. כשמתקשרים להזמין את מירי לא שואלים אותה "מה את עושה?" אלא "מה התוכניות שלכן? מתי תבואו לבקר?" (סבתא עוד אומרת מתי תבואנה, גוף שלישי רבות עתיד, כמו שאמרו פעם, בעבר). ומירי תמיד עונה "אני אשאל את הילה" מסתייגת עד שהיא מקבל אישור, ורק אז מאשרת שאפשר לקבוע.

אני תוהה אם פעם גם אותי תקבל המשפחה כך. באהבה. בחום. בטבעיות. אותי ועוד בחור כלומר (אצלי זה אף פעם לא היה "אתם" אלא "את והוא"). האם הטבעיות הזאת היא בגלל שמירי היא מירי – מקבלת את עצמה כמו שהיא, ואני פשוט אני, זו שאף פעם לא שלמה עם עצמה, או שמא זה בגלל שלנשים תמיד קל יותר במשפחה הזו. שבט מטריארכלי שבו הגברים מעטים, נערצים או מסוייגים ומרוחקים. או מתים. אולי זה פשוט שאני בוחרת (בחרתי, צריך להיות גוף ראשון יחידה עבר) גברים שלא מתאימים, לא משתלבים בדינמיקה השבטית הסבוכה, או מגלים ביקורת כלפי הראוי לביקורת, ומירי תמיד בוחרת אותן אהובות ושותקות. לא אומרות מילה רעה.

הייתי שמחה לאהוב אישה, אני חושבת. אני מדברת איתנו טוב יותר, מבינה אותנו טוב יותר, קל לי איתנו יותר וכמעט תמיד אעדיף לעבוד עם אישה, לדבר עם אישה, לבלות עם אישה. רק ללב – ולמיטה – אני בוחרת לקחת גבר. מירי ואני מאמינות שזו בעצם לא בדיוק בחירה. נולדנו ככה. אפשר לגלות הרפתקנות ולנסות דברים, אבל אי אפשר לבחור להיות אחרת. אי אפשר לבחור את מי לאהוב. את לא אשמה שאת רוצה גבר, מירי אומרת, לפעמים גם אני הייתי רוצה להיות עם גבר ולא עם אישה, היא אומרת ספק בחיוך ספק ברצינות. במיטה? אני מזדעזעת, מה פיתום!! את זה אני אפילו לא יכולה לדמיין היא צוחקת. אבל גברים הם פחות מסובכים, פחות מדברים, הרבה פחות רגישים. זאת עבודה קשה לאהוב אישה, מירי נאנחת ומסתכלת בחיבה על הטלפון הסלולרי שלה, ובטפט התמונה של הילה.

עבודה קשה לאהוב אישה... אני חוזרת אחריה ונראית או נשמעת לה מיואשת, כי מיד היא קמה לחבק אותי. אבל זה שווה את זה. את זה לא רק אנחנו הלסביות יודעות, אלא גם הגברים הסטרייטים. מירי מחבקת חזק וצוחקת ואני לא משוכנעת שהיא צודקת. כלומר עבודה קשה אולי כן. בכלל, אהבה היא עבודה קשה, לגבר או לאישה. אבל האם זה שווה את זה? אני חוששת שלגבי הקביעה הזו אני כבר לא כל כך בטוחה.

זהו. תרגמתי. אני יודעת שהתעצלתם לקרוא באנגלית.

כשאת נאלצת לצערך לבקר בשירותים ציבוריים את מוצאת לרוב תור של נשים משתרך בעצלתיים. את מחייכת בנימוס (או מבוכה) ותופסת את מקומך בתור בדממה. כשמגיע סוף סוף תורך את בודקת את מפקד כפות הרגליים שמתחת לדלתות בתאים. הכל תפוס ואת עומדת ומנסה לא לחשוב על מים. ואז, דלת אחת נפתחת ואת ממהרת פנימה, מתנגשת כמעט בזו שהרגע יצאה מהתא. את מגלה לדאבונך שהמנעול לא ממש עובד, והדלת מספקת לך הגנה חלקית בלבד. לא נורא את חושבת, העיקר שהיא סגורה.

קופסת "כיסויי המושב" (שהומצאה בוודאי על ידי אמא של מישהי) היא תוספת מבורכת ורצויה בימים רגילים, אך היא כמובן ריקה. היית תולה את התיק על הוו הקבוע בדלת, אך אין כזה בנמצא – אז את תולה אותו בזריזות סביב צווארך, משל היה תיק האוכל שלך כשהיית בת חמש (שהרי אמא היתה מתפלצת אם היתה יודעת שלשבריר שניה בכלל שקלת אפילו את האפשרות להניח את התיק על הרצפה!), מפשילה מכנסיים בזריזות ונעמדת "במצב כריעה".

בתנוחה המוזרה הזו, את מרגישה כמו באימון כושר מתקדם כששרירי הירך הלאים שלך מתחיל לרטוט ולהעיק. היית יושבת, אבל לא טרחת לנגב את המושב קודם או חלילה להניח חלקי נייר חופפים לכיסוי, אז את מתעלמת משרירי הירך האומללים וממשיכה לכרוע כמו איכרה בשדה. כדי לאמן בינתיים גם קבוצות שרירים בפלג הגוף העליון, את שולחת הצידה ולאחור יד לעבר מתקן נייר הטואלט האימתני והריק. בראשך את שומעת את אמא אומרת "מאמי, אם היית מנסה לנקות את המושב קודם היית יודעת שאין בתא נייר טואלט".

שרירי הירך שלך עוברים מרטט קל לרעד של ממש.

את נזכרת בממחטת הטישיו המשומשת שבה ניגבת את אפך אתמול

1. זאת שעדיין בתיק שלך
2. שתיאלץ להספיק
3. שאת מקמטת מחדש תוך מאמץ להגדיל את שטח הפנים הפנוי לניגוב
4. ושנותרת קטנה יותר מפרק האצבע שלך