כתיבה תמה

אני פוקחת עיניים ובודקת.

כואב לי? חם לי? קר לי? מגרד לי? אני צריכה פיפי? אני כבר ערה? נעים לי במיטה? אני פה לבד, נכון? עדיין?

תוכנית הבדיקה ממשיכה לרוץ ליד הכיור, מעל האסלה, ומול הראי. אני מתרחקת ממנו וחוזרת אליו לבדוק. שיער, שיניים, עיניים. את מה שנוקה ומה שנצבע מחדש. את השערות המיותרות ואת אלה שנושרות. את החזה בחזייה הזו, בפרופיל ומלפנים. אני צריכה לקנות עוד חזיות. את הריח שלי, לפחות פעם בשעה.

בודקת ומאשרת. בודקת ופוסלת. בודקת ומוותרת כי זה מה יש ועם זה צריך לחיות. אני כותבת את זה ובודקת מכף רגל עד ראש. כואבות לי הרגליים, הגב עדיין מציק, כרית הסיליקון שמתחת לכפות הידיים לא נוחה בדיוק. אני מזיזה אותה וזה עדיין לא נוח. לא בדיוק.

אני עייפה? אני רעבה? אני משועממת? אני רוצה להיות פה או במקום אחר? אולי באמת עדיף שאני אהיה לא פה. במקום אחר. לפחות בעבודה אחרת. בבית אחר. בגוף אחר. הכל נכון ובכל זאת אני לא משנה משהו. למה? האם זה רק הפחד או שזו החבלה העצמית שמסנדלת אותי לכאן ועכשיו בו לא טוב לי.

אני שמחה או שאני עצובה? אולי בעצם כועסת? אולי מקנאה? אולי אף אחד מאלה, רק מין זרם כזה שמייצר חוסר נוחות, מורה לי ללכת הלאה. אבל לאן?

ובתדירות של לפחות פעם ביום, כבר בדרך בחזרה למיטה, אני שוב בודקת אם אני רוצה אהבה או שאני רוצה לבד? ואולי גם פה, אף אחת מהתשובות לא נכונה לגמרי, וגם לא שגויה לגמרי. עוד בדיקה שמייצרת זרמים ומעגלים וזמזומים תמידיים. לא טוב. לא רע. לא זה.

לאחרונה, יצא לי להתקל בלא פחות משלושה קיני צרעות שונים. במקומות שונים בארץ. היו אלה מין כוורות אדמה מחוזקות ברוק.

חשבתי על זה שחברים שלי, מכרים ואפילו קרובי משפחה לא משדכים לי אף אחד. מעולם – ואני מתכוונת מ-ע-ו-ל-ם לא נתקלתי בהצעה המפוקפקת לתת את מספר הטלפון שלי לאיזה חבר/בן של שכנה/מכר מהמילואים/בן דוד/הרופא של המחותנים וכו', או בהצעה הלא פחות מיותרת לארח אותי לארוחת ערב נניח, שבה יהיה נוכח גם השעיידך המיועד, ו"אז כבר תכירו". איש גם לא שאל אותי מעולם אם "בא לי להכיר" או אם אפשר לתת לי פרטים של איזה רווק (או גרוש, או אלמן) מצויין יותר (או פחות) שאולי מתאים לי.

לרוב זאת הקלה גדולה, כי כשאני מסתכלת על חברותי המשודכות אני רואה דרך הכוונות הטובות גם את הלחץ הסביבתי, את הביקורת הסמויה ואת אי הנעימות הגדולה שבצורך לענות לשאלות כמו "נווווווווווווו. אז איך הבחור שהכרתי לך?" שרוב השדכנים והשדכניות מתקשים להמנע מהן. מה להגיד? שהבחור מכוער? טיפש? שלא ברור איך ומאיפה הבאתם את המיקרוב ומה זה אומר עליה אם הם חשבו שכזה מיפלץ יתאים לה...

אבל לא אני. אני מאז ומעולם מצאתי את בני זוגי לבד וחברי לבד ולא שודכתי, הוכרתי, הופגשתי, טולפנתי או חוברתי באמצעות צד שלישי זה או אחר.

ואז עשיתי ספירת מלאי – ההריונית והגאון? שידוך. קולגה א' שודכה ע"י קולגה ב' למכר שלה. קולגה ב' הכירה את בן זוגה דרך קולגה ג'.  קולגה ב' בעצם גם טוענת שהיא אחראית לפחות לעוד זוג אחד. ממש צדיקה. הוטרינר והקופיפה הכירו דרכי (למרות שלא התכוונתי להכיר ביניהם בכלל) והמהממת הכירה את בעלה בשידוך של ההורים (שרצו בשבילה יהודי כשר, ואף מצאו).

אולי זה לא כזה אטרקטיבי, ואולי סטטיסטית זה חסר משמעות כי הרי רבים יותר הכירו אחת על אחד, אבל  ברגע של בדידות חשבתי לעצמי שאני בטוח מפספסת משהו. איזה מאגר בלתי נדלה של מכרים של מכרים, וצד בית'ים, וצד גימל'ים כחול אשר על שפת הים לרוב.

ככל שאני חושבת על זה, אני מוצאת לכך רק שתי סיבות:

א.      מפחדים ממני ומאיך אגיב אם רק "יעיזו" להציע כזה דבר.

ב.      אף אחד ממכרי ומוקירי לא מצא אותי ראויה למי ממקורביו או מרוחקיו.

במקרה הראשון, לא אכפת לי. כלומר אכפת לי, אבל זה אומר שאני אשמה ואם אבחר אני יכולה להפיץ ברבים שהחנות פתוחה והצעות מוזמנות וההזדמנויות יתחילו לזרום (פחחחח). במקרה השני, אכפת לי מאוד. זה אומר שצד ג' חושב שאני סוג ב'. אני ברָרָה. אני סחורה פגומה. אני זיבורית.

אני מנסה לשכנע את עצמי שב' לא נכון, אבל לפעמים בא לי לצותת למחשבות של אנשים שמכירים אותי ולגלות מה הם חושבים עלי והאם הם באמת חושבים שאני כזאת גרועה, או שזאת בעצם אני.

* הבהרה: פוסט זה נכתב תחת השפעת מנת יתר של משפחתיות, הידועה כמזיקה לבריאות ולבטחון העצמי. אין משום פוסט זה מעם הזמנה לשידוכים או ליטופי אגו מיותרים.