כתיבה תמה

"אבל את באמת אוהבת את המוסיקה שלו?"

מצאתי את עצמי נשאלת ועונה לשאלה הזו לפחות שמונה פעמים שונות בשבועות האחרונים, יותר אם ניקח כמה חודשים לאחור, לרגע שבו התחיל מסע ההופעות שלו. עוד לפני שהופעה בישראל היתה בכלל מתוכננת. ליום שבו כמעט קניתי כרטיס ללונדון להופעה שבסופו של דבר הפכה לדיסק ודי וי די של סיבוב ההופעות הנוכחי. לדיסק שקניתי לעצמי מתנה בפסח, אולי שבועיים אחרי שיצא ושהיה האחרון על המדף, לא מאמינה שפיספסתי בסופו של דבר את ההופעה ההיא. להתרגשות הגדולה מרגע שהתחילו הדיבורים על הגעתו לארץ ולציפיה מורטת העצבים לתאריך, לתחילת מכירת הכרטיסים, לריפרוש הבלתי פוסק של אתר "לאן" ביום המכירה עד לרכישה הנכספת.

"מה בדיוק את אוהבת בו?"

תבינו, אני חוזרת ועונה לשואלים, הוא הפסקול של החיים שלי. מאמא גרויס קנתה תקליטי ויניל שלו עוד לפני שנולדתי, ובחיטוטי כילדה בספריית התקליטים הלא מרשימה שלה, בהיתי באיש עם הכובע על העטיפה הכתומה-ורודה-דהויה של Songs from a Room שלו. אז זו לא היתה "מוסיקה לילדים" ומאמא גרויס בכלל העדיפה שאשמע ג'ואן באאז או חווה אלברשטיין. אבל את “Bird on a Wire" אני זוכרת מגיל ארבע או חמש, בתור השיר הראשון ששמעתי בבית החדש שעברנו אליו בעיר חדשה.

"את באמת מתחברת לזה?"

תראו, הוא הפסקול של התיכון. את The Future שלו קניתי על קלטת והוא ליווה אותי תוך כדי ציור בהשלמות של עבודות לבגרות. שנאתי אז את הציורים, ואת כולם חוץ מאחד אני שונאת גם היום, אבל היחיד ששרד עבר שיפוץ ועד היום כשאני מסתכלת עליו אני שומעת בראשי את Waiting for a Miracle. את הציפור והלב והאזיקים שעל העטיפה ציירתי שוב ושוב על אינספור דפים באינספור שיעורים משעממים ובמקום למידה לבגרות במתמטיקה. בגללו אהבתי את רבקה דה מורניי וראיתי את "היד שמנענעת את העריסה" למרות שאני שונאת סרטי אימה. אחר כך קניתי את אחד האוספים בקלטת, ושמעתי אותה שוב ושוב ושוב בימי ההתאהבות באל היווני, וההמתנה שיאהב אותי בחזרה, והביחד איתו ואחר כך הפרידה ושברון הלב. את Aint no Cure for Love היה לי קשה לשמוע במשך שנים, כי הוא הזכיר לי את היום שבו הבנתי שהוא שכב איתי בזמן שהוא כבר בישל משהו עם החברה החדשה שלו.

"את מכירה את השירים שלו?"

כן. את המילים ולא רק את המוסיקה, למרות שהם לא שירים שקל לי לחזור על המילים שלהן. כשקניתי לראשונה לאונרד כהן בדיסק התלבטתי שעות מול הסטנד בצליל, ובסוף בחרתי ב- The Essential למרות שאין בו מילים. אבל חרשתי את האינטרנט בחיפוש אחרי המילים וכך למדתי להכיר את המילים של הללויה, ואת נוסח התפילה של If It Be Your Will ואת הטקסט מעורר ההורמונים של A Thousand Kisses Deep.

"איזה שירים שלו את אוהבת?"

כשימי המוסיקה באינטרנט התפתחו, פתאום גיליתי גם את הסיפורים מאחורי השירים. את סוזאן, ואת מריאן, ואת מלון צ'לסי ומה שמאחוריהם. גיליתי עוד ועוד גרסאות להללויה, ולמדתי שג'ף באקלי לא שר מעולם את הבית האחרון של השיר. ביו טיוב ראיתי ושמעתי כמה מהגרסאות הגרועות והטובות ביותר לשיר הזה. מצאתי כמה תרגומים שלו וגיליתי שקובי מידן עשה עבודה לא רעה, אבל יש לפחות עוד שני נסיונות לתרגם את השיר הזה ואת הסיפור של דוד ובת שבע.

אבל רק בהופעה עצמה, רחוק רחוק מהבמה, אחוזת צמרמורות של התרגשות ועונג פתאום שמעתי את התפילה. כמעט חמישים אלף איש שהתפללו יחד איתו בהללויה, ביהי רצון מלפניך, בממתינים לנס, בהמנון. כן, בעברית. וכשבסוף הערב עבר גם לאונרד לעברית, ונשא לפני כולנו את ברכת הכהנים, לא היה דבר טבעי מזה, שלושה ימים לפני יום הכיפורים.

מאמא גרויס שאלה אותי אם היה שווה, ואמרתי לה בהתרגשות של היום שאחרי שהיה שווה כל רגע. כי באותן שלוש שעות הייתי מאושרת ונרגשת ונסערת. שרתי, שתקתי, רעדתי, רקדתי. התפעמתי מהנגנים ומהמוסיקה. נשנקתי למראהו של האיש הצנוע הזה שיורד למעמקי הבס ואז מדלג בקלילות מן הבמה. הפסקול של החיים שלי נתן לי עוד כמה שעות מופלאות ובלתי נשכחות – בדיוק כמו שלאונרד אמר כשהודה לקהל.

איכשהו חיי האהבה מתקיימים אצלי תמיד בשלושה מישורים מקבילים, שקו אחד חוצה אותם. הראש, הלב והבטן הם שלושה מישורים מקבילים, שנפגשים אולי ביקומים אחרים, אבל לא בזה. הוגה, כלומר העסק שבין הרגליים ( ותסלחו לי שאני לא משתמשת במילה קצת יותר בלוגרית שמתחילה באות כ, אבל המילה הזאת עושה לי חררה) היא קו שמזגזג בין המישורים האלה, חוצה אותם, רץ ביניהם ולצידם ואז דופק פניית פרסה מפוארת ומתקיים בפני עצמו.

הראש, הלב והבטן בדרך כלל לא מסכימים, וגם אם שניים מהם מצליחים להגיע לעמק השווה, השלישי על פי רוב לא מישר איתם קו. מי שחותכת החלטה היא הוגה, והיא לא תמיד מטילה את הוטו שלה לצד הרוב.

כשרטוב לה וחמים לה היא מוכנה לסבול את זה שהראש צועק שמשעמם לו, או שהבטן מקרקרת שלא נראה לה, או שהלב ממאן להתמסר. אולי אפילו היא מוכנה לשאת את שלושתם במקהלה אחת, לגמרי לא עליזה. היא קוראת לזה סטוץ. מאידך, גם אם השלושה נוטים דווקא לשדר הסכמה – הבטן מרפרפת, הלב מפרפר, והראש מהנהן באישור – אבל לגברת וגה העסק לא נראה מספיק מרגש, היא מסוגל די בקלות להחליט שלא מתאים לה, ולחפש לה ריגושים אחרים. לפעמים, כשהריגושים האחרים מאבדים גם הם מקסמם, היא אפילו עלולה לחתוך, לשבור הגה, ולהכריח את הראש והבטן לחפש במקום אחר. את הלב היא אפילו לא מנסה לשכנע. היא טוענת שהוא סובל מפיגור ותמיד סוגר פערים באיחור מסוכן.

האל היווני היה הגבר היחיד שפגשתי מעודי שגרם לכל כולי לשיר בהרמוניה. כלומר בהתחלה. אחר כך הבטן כבר התחילה להתהפך, ולהכניס לראש מרפקים באונות שיואיל בטובו להפסיק להכחיש כבר את מה שהבטן קלטה. עם האקס, הבטן ידעה מראש שלא, אפילו הלב לא מיהר להתחייב. הראש החליט לעבור לגור בשוויץ למשך תקופת ההיכרות, חבש כומתת תכלת והתחפש לחייל או"ם עיוור, חרש ובעיקר אילם. אבל גברת וגה? הו הו! הו הו הו הו!! היא פיסקה ופסקה. רק אחרי כמה שנים, כשהראש נזכר להוציא את עצמו מהתחת השוויצרי שהוא גידל ולישר קו עם הבטן, הגברת וגה הואילה להודות שבעצם, היא לא ממש מקבלת את כל מה שהיא רוצה, אז היא מוכנה לשקול מחדש את עמדתה. ותאמינו לי שזה לא היה קל. את הלב היא שברה לי הבת זונה.

הטראומה ההיא גרמה לשלושת המישורים היקרים שלי להתאגד נגד הוגה, ולהוציא אותה לסוג של תוכנית פרישה. הם הודיעו לה שעד שהיא לא תתחיל להקשיב להם, הם ירעיבו אותה. היא צחקה להם, אבל זה עבד להם רוב הזמן, והיא יצאה לשחק רק לעתים מאוד נדירות, בעיקר כשראש הקנוניה יצא לחופשה קצרה.

היום אני מנסה לחבר בין כולם, להביא אותם לשולחן הדיונים. אתם לא חייבים להסכים, אני אומרת. אתם לא חייבים להאשים זה את זו כל הזמן, אני מסנגרת. אתם יכולים לפחות לנסות לשתף פעולה. הצעתי להם תוכנית בת ארבעה שלבים:

א.      קודם כל תסכימו, שהראש מקבל את זכות הוטו, ולא אף אחד אחר. פשוט כי יש לו קצת יותר כלים אנליטיים וכושר חשיבה.

ב.      שנית, תקשיבו קצת לבטן. היא לא רציונלית כמו הראש, אבל גם לא אמוציונאלית כמו הלב. היא מקבלת שדרים ותדרים שאתם אולי קולטים, אבל כשהיא אומרת לא, תקשיבו לה ותבדקו. חשוב מכך, כשהיא אומרת כן, תקשיבו לה גם. הבטן רבותי וגבירתי, לא בכדי ניחנה בראיית הנולד.

ג.       וגה יקירתי, אני אוהבת אותך, אמרתי. אמנם סיבכת אותי לא פעם בהרפתקאות מיותרות, אבל גם הענקת לי כמה מהרגעים היותר מענגים בחיי ועל כך אני אסירת תודה. אני משחררת אותך לדרכך, אבל אני לא נותנת זכויות יתר בהצבעה. תהני יקירה מכל רגע, אבל שתדעי לך שהרוב קובע, ואם הם כולם נגדך, אז מה שהם אמרו. תכבדי את עצמך יותר, והם יכבדו אותך.

ד.      מר לב, ביקשתי, אתה לא חייב להתמסר. אני יודעת שנשברת פעם אחת יותר מידי ואני מרשה לך להגן היטב על עצמך, אבל אל תתאבן לי בבקשה. אני צריכה שתישאר צעיר, רענן, דופק ודינמי. אולי, אם כל השאר יסכימו זה עם זה, אז גם תשלח איזו אצבע למים ותבדוק אם אתה מוכן להשתתף במשחק. אני אבין אם לא, אבל אני אודה לך מקרב לב אם כן. כי אתה יודע איך זה, אין לי לב לעשות את כל זה בלעדיך...

המשא ומתן נמשך ואני תוהה איפה תהיה פריצת הדרך קודם – במו"מ על חיים לקתרינה, או בדיונים לשחרור גלעד שליט. או אם בכלל.

יש לו אופנוע, וקעקוע, וחור באוזן בלי עגיל, ושפתיים סגולות ובשרניות בהן הוא מעשן את הדברים הלא נכונים, ואוכל את הדברים הלא נכונים ומדבר את המילים הלא נכונות. או שהוא שותק.

הוא מחייך אליי חיוך מלא חום (בחולם ובשורוק) והעיניים שלו מחפשות בי משהו שאני לא בטוחה שישנו שם.

הוא רוצה נורא האיש החום, כמעט רוצה מידי. אני נרתעת ונמשכת אליו. רוצה להניח ראש על כתפו ולהחליק על הצוואר, אבל גם לא רוצה. מפחדת מהמגע שלו לא פחות משאני חוששת מהמגע שלי.

יש לו ריח של סיגריות ואבק ובית. כשהוא מחזיק לי את היד ומנשק אותה לפרידה אני נרגעת, אבל כשהוא חוטף אותי לחיבוק ומתחכך בי, שבה הרתיעה ומכה בי. וזה לגמרי לא הוא. זאת אני שדפוקה. אני שלא נותנת לגוף שלה להרגיש. שלא נותנת ללב שלה להיפתח. אני שרוצה שילך כשהוא כאן, במבצר המוצל שלי, וקצת רוצה לבכות כשהוא הולך.

לבכות במבוכה. בכעס. בתסכול. בזה שהנה בא איש אחד חום, שרוצה אותי, ושאני לא נותנת לעצמי לרצות אותו. מענישה את עצמי על הגוף שאני לא אוהבת אבל הוא חושק בו. מענישה את עצמי על דברים קשים שאמר איש אחר. שאיחל לי להיות לבד. שאמר את מה שאני תמיד ידעתי ולא ביטאתי – שלא מגיע לי שיהיה לי טוב ושאף גבר נורמלי לא ירצה להיות איתי.

זהו, הוא לא נורמלי. אם הוא רוצה אותי משהו בו דפוק. וזה שגם בי יש משהו דפוק זה לא עוזר.

אני מחפשת בו את כל הדפיקות, קטנות כגדולות, נתלית נואשות בסימנים שאיתרתי כמו חקלאי החוזה גשם בכל עלה נושר. אני שואלת את עצמי, וישיררת אותו, מה דפוק בו. מתי יגיע הרגע שהוא יפגע בי, שהוא יעשה לי דווקא. כשהוא שותק באוטו. כשהוא מעשן לידי. כשהוא דוחף ידיים. כשהוא לא מפסיק כשאני מבקשת די. בכולם אני רואה סימנים, רק שאני לא מצליחה – ובחיי שניסיתי – לתלות אותם בו. הם סימנים שלי. לא שלו. זאת בכלל לא אשמתו.

אני בוחנת אותו במבחן לא הוגן. כמו פסיכומטרי שתמיד מהימן יותר לתוצאות של המחזור הקודם, ולא לזה שנבחן. בוחנת אותו לפי איש אחר, לפי אישה אחרת. זו שהייתי אז. זו שעוד לא החלימה. זו שמעדיפה לוותר על לנסות. זו שמפחדת כל כך שהאיש הזה, החום, לא יענה לכל ציפיותיה ותחזיותיה הרעות. כי מרוע אפשר להתגונן, אבל מטוב? אין מי שישמור עליה, עלי, ממשהו טוב.