כתיבה תמה

את מלמדת את עצמך שלסקס אין משמעות רגשית. לפחות לא בהכרח. הקשרים האוטומטיים האלה שכמה מבנות מינך מייצרות בין אקט האהבה לבין הרגש עצמו, מנותקים אצלך בזה אחר זה. עם השנים את לומדת להנות מסקס חד פעמי, או אפילו רב פעמי עם גבר שאין לך רגשות כלפיו.

את יודעת שכשיגיע האיש שתרגישי כלפיו משהו, הסקס יהיה אחר, אולי אפילו טוב יותר. את יודעת את זה כי כבר חווית זאת לפחות פעם בעבר. בינתיים את מסתפקת בסקס מכאני, לא רע, מספק בדרכו. אין בו אינטימיות של ממש או קרבה, אבל יש בו מגע ופורקן וגם לאלה את זקוקה מידי פעם.

אלא שאז את מכירה מישהו והוא מעורר בך אי אילו רגשות לא ברורים שאת עוד לא לגמרי מוכנה לתת להם שם. אתם גם לא מגיעים מיד למיטה – לא מעשית, לא מילולית, לא מטאפורית. הקשר ביניכם מתפתח לאט ואתם בונים בו סוג של אינטימיות וקרבה מעוקרות מסקס, בדיבורים עקיפים על רגשות, ברמזים לעניין שלכם זה בזו, בצחקוקים הורמונאליים ודיבורים על מין ברמת עניין עולה ומידת תיאורטיות פוחתת והולכת. כלומר, חוץ מלהגיד לו ישירות "תזיין אותי כבר, למען השם!" אמרת הכל. הוא יודע בדיוק כמה שאת רוצה כבר, וגם את משוכנעת שהוא רוצה אותך לא פחות.

ואז מגיע הרגע – לא כמו שתכננת. לא כמו שהיית רוצה שהדברים יקרו. בלי רומנטיקה ובלי רגשות מקדימים כמעט. רק זיעה והורמונים ורצפה מלוכלכת. את מוצאת את עצמך עוברת לטייס האוטומטי שאת מכירה היטב מסטוצים – לא נותנת לו לסחוף אותך, לא נותנת לעצמך להשתחרר או להירגע או לוותר על השליטה. המכאניקה המיומנת והטכניקה שלך משתלטות והוא מרוצה מהתוצאה, אבל את הרוסה. מבוהלת. מבועתת. שביעות הרצון שחשת ברגעים הראשונים לנוכח התגובה שלו, מפנה את מקומה לרגש היחיד שאת מזהה בעצמך – פחד. לא אינטימיות. לא שמחה. לא אהבה. רק פחד גדול ששולח זרועות דביקות לכל חלקה טובה.

את פורטת את הפחד הזה לפרטי פחדים: הפחד שהוא בעצם רצה רק סקס, הפחד שזה לא היה מה שהוא ציפה, הפחד שהוא לא מרגיש כמוך, הפחד שזה לא יקרה שוב, הפחד שלא תצליחי ליהנות איתו ולהשתחרר איתו ולהתענג איתו כמו שהיית רוצה, הפחד שהוא לא יכבד אותך או ירצה אותך יותר, ובעיקר – הפחד שאת לא מספיק טובה בשבילו. שהגוף שלך לא באמת מושך אותו. לא מספיק בשביל לרצות אותך מעבר לאקט הפורקן האקראי. ושוב. ושוב.

הרציונל האוהב שמספקת חברה טובה, שאומר שאם זה היה רק בשביל סקס עדיף לדעת עכשיו, ואם משהו אמיתי צריך לקרות ביניכם הוא יקרה למרות הפחד שלך והסקס המאכזב – חודר את סף ההכרה אבל לא מסייע לפזר את עננת החרדות. גם לא התובנה שנכונה לך אכזבה מהפעם הראשונה שלכם יחד, כי לא יכולת אלא לבנות תילי תילים של ציפיות לרגע הזה בדיוק. גם לא הידיעה שמאחורי החשש מסתתרים כל שאר הרגשות שחיפשת. אולי כי גם מהם את מפחדת ואת יודעת עד כמה זה דפוק.

את קרועה בין צרכים הפוכים וסותרים. הצורך להיות חבוקה בין זרועותיו ולהרגיש את חום עורו ואת דופק ליבו ולתת להם לשכך את הפחדים והצורך לברוח כמה שיותר רחוק. הצורך להגיד לו שאת מפחדת ולתת לו הזדמנות להרגיע אותך, מול הצורך לשתוק. תעברי את זה איתו מול תעבדי את זה לבד. ומה הפלא שאת ככה? את הרי כל כך לא יודעת להיות בזוג שזה כמעט מצחיק. רק שזה לא.

ואחת לכמה שעות הבטן שלך שולחת גלים של רעד לכל הגוף, כשהיא נזכרת בתחושה אחת – גופנית לחלוטין, שיש בה הכל חוץ מפחד.

אני בוחרת לתרגם את זה כך למרות שהמשפט המקורי חף מכינויי גוף. כי זה משפט שאומרת אשה לגבר. כי זה משפט שנשים נאחזות בו בתוך הזוגיות, גם כשהן לא אומרות אותו ישירות. אנחנו מסתכלות לו לתוך העיניים ומנסות לשדר. אנחנו מכורבלות בזרועותיו אחרי משגל סוער ומקוות שלהט התשוקה יביא אותו להגיד את מה שאנחנו מחכות לשמוע. זה משפט של נשים מתוקף המציאות שבה גברים לא בדיוק ניגשים לבת הזוג שלהם ומבקשים בקול מתפנק "תגידי לי שאת אוהבת אותי". זה משפט של נשים.

ומהנקודה הזו מתחיל הסיפור להתרחש. הכותרת היא משפט של נשים, וכל מה שקורה על המסך – אפילו שהוא קורה לזוגות – מסופר מנקודת מבטן של נשים. הסקס, אפילו שהוא בוטה בקנה מידה של המסך הקטן, הוא סקס של נשים. הוא סקס של אהבה. הוא סקס של "לעשות ילדים". הוא סקס בתוך זוגיות ממוסדת או טרום-ממוסדת. הוא סקס עם מטען מלא של רגשות. כל כך מלא, שהוא מביא את הזוגות האלה לטיפול זוגי. למטפלת שהיא אישה.

הסקס הזה לא בהכרח פוטוגני או מצטלם היטב. כשגם חייה של המטפלת הזוגית נחשפים, מתגלה המציאות שבה גם נשים לא צעירות ולא רזות עושות סקס. והן נהנות ממנו. והן גורמות הנאה גם לפרטנר הלא חתיך ולא צעיר שלהן. ובמציאות הזו יש תקלות – זה לא מצליח, זה לפעמים קצת מכאיב, אולי פשוט לא בא – לו או לה. והקשיים התפקודיים מלווים תמיד במטענים הרגשיים העמוסים – הזוגיות העייפה, הקנאות, השגרה, הבגידה, השקרים, ההורות המצליחה או זאת שאינה מגיעה. מהזוג שמנסה להביא לעולם ילד, מבקשת המטפלת – לשבוע אחד רק תזדיינו, אל תחשבו על הביוץ.

הסיפור הוא אקספוזיציה לסצנות הסקס, אבל הסקס משרת את הסיפור עצמו – זוגיות, אומר הסיפור, היא לא עניין פשוט, ורגע אחרי "והם חיו באושר ועושר" כשהמסך יורד והאורות נדלקים נוחתת הזוגיות לתוך שגרה שהיא הכל חוץ משגרתית. שהיא חיים שלמים של רגשות וציפיות. שהיא לא כולה אהבה.

סצינות הסקס, במיוחד אלה שבפרקים הראשונים, הן מופת של גרפיות וחשיפה, אך אם תשאלו את היוצרים ואת רשת השידור הם כמובן יסבירו שזה לא פורנו. אפילו לא פורנו רך. אצלם מוביל הסיפור. וזה בעצם שורש העניין – שנדמה כאילו פורנוגרפיה היא משוללת טקסט. אין לה התחלה אמצע או סוף. היא פשוט אוסף פלסטי של משגלים, של קליימקסים כאלה ואחרים, של רגעים שאין משמעות למה שהוביל אליהם ואין חשיבות למה שקורה אחריהם.

איכשהו פורנוגרפיה הפכה למילת גנאי שמזוהה עם תועבה, גסות וכוחניות שאין ביניהם ובין מין אמיתי דבר וחצי דבר. סרטי הפורנו נחלקים לשני סוגים: פורנו לגברים ופורנו לגברים. כלומר פורנו לסטרייטים ופורנו להומואים. והנה באה יוצרת – כן, לא מפתיעה שהיוצרת והמפיקה היא אשה – ועושה את מה שבהיעדר ביטויים אחרים נקרא לו פורנו לנשים. פורנוגרפיה שתקריבי המשגל אינם בה העניין העיקרי, אלא תקריבי הרגש. פורנוגרפיה של זוגיות ושל אהבה.