כתיבה תמה

- ואולי את פשוט מוכנה כבר לאהבה חדשה

- הממ...אולי לא

-  אהבה זה לא בהכרח זוגיות

-  כנראה שלא. אני אחזור לעצמי בקרוב.

המשפט האחרון עדיין נכון.

אבל איכשהו, משהו לא מרפה מן המשפט הראשון, למרות שאני לא בטוחה שאני מוכנה לאפשר לו להיות נכון.

עוד נובמבר התחיל.

אני פוקחת עיניים ובודקת.

כואב לי? חם לי? קר לי? מגרד לי? אני צריכה פיפי? אני כבר ערה? נעים לי במיטה? אני פה לבד, נכון? עדיין?

תוכנית הבדיקה ממשיכה לרוץ ליד הכיור, מעל האסלה, ומול הראי. אני מתרחקת ממנו וחוזרת אליו לבדוק. שיער, שיניים, עיניים. את מה שנוקה ומה שנצבע מחדש. את השערות המיותרות ואת אלה שנושרות. את החזה בחזייה הזו, בפרופיל ומלפנים. אני צריכה לקנות עוד חזיות. את הריח שלי, לפחות פעם בשעה.

בודקת ומאשרת. בודקת ופוסלת. בודקת ומוותרת כי זה מה יש ועם זה צריך לחיות. אני כותבת את זה ובודקת מכף רגל עד ראש. כואבות לי הרגליים, הגב עדיין מציק, כרית הסיליקון שמתחת לכפות הידיים לא נוחה בדיוק. אני מזיזה אותה וזה עדיין לא נוח. לא בדיוק.

אני עייפה? אני רעבה? אני משועממת? אני רוצה להיות פה או במקום אחר? אולי באמת עדיף שאני אהיה לא פה. במקום אחר. לפחות בעבודה אחרת. בבית אחר. בגוף אחר. הכל נכון ובכל זאת אני לא משנה משהו. למה? האם זה רק הפחד או שזו החבלה העצמית שמסנדלת אותי לכאן ועכשיו בו לא טוב לי.

אני שמחה או שאני עצובה? אולי בעצם כועסת? אולי מקנאה? אולי אף אחד מאלה, רק מין זרם כזה שמייצר חוסר נוחות, מורה לי ללכת הלאה. אבל לאן?

ובתדירות של לפחות פעם ביום, כבר בדרך בחזרה למיטה, אני שוב בודקת אם אני רוצה אהבה או שאני רוצה לבד? ואולי גם פה, אף אחת מהתשובות לא נכונה לגמרי, וגם לא שגויה לגמרי. עוד בדיקה שמייצרת זרמים ומעגלים וזמזומים תמידיים. לא טוב. לא רע. לא זה.

נובמבר התחיל ומצא אותי רחוק מהמחשב ומכאן, מסיבות משמחות יותר* או פחות**.

נובמבר מקפל בתוכו הבטחות של חורף עתיד לבוא, ריחות של גשם מתבושש ואבק, של מרק דלעת עם ג'ינג'ר ושל תפוזים. נובמבר הוא חודש כתום.

וכמו שההבטחה לחורף מופרת בנובמבר מידי שנה בשנה, באין מים שיכבו את בערת הקיץ, כך מופרות גם הבטחותיו לחגיגות(?) שבסופו. וכל שנה, במיוחד בשתיים עשרה האחרונות, נובמבר מתחיל בעיקר בדמעות של כאב, ושל עצב ושל געגועים. השנה, נוספו אליהם גם כמה קמטים של כעס, ואיזו שריטה קטנה של תחושת החמצה. ולפעמים נדמה שנובמבר הוא חודש שחור.

משהו באפלולית החורפית המתקרבת – לא כאן לצערי, אבל צפונה מכאן, מערבה מכאן – הופך את נובמבר לחודש ערפילי ונוגה. גאנז אנ' רוזז כתבו עליו את אחד משירי הפרידה העצובים ביותר ברוק, אבל הם לא היחידים שמחברים אל החודש הזה נימה דכאונית ההופכת את נובמבר לחודש כחול, במובן האפור של המילה.

הנה, תראו.

ולמרות כל אלה אני מנסה לשמר את מפלס הורוד במחשבה. תיכף זה בא...