כתיבה תמה

דרווין היה האיש שהוכיח לפני קרוב למאה וחמישים שנה כי רק ביולוגים יכולים להבעיר אש תמיד בשדה הקוצים האקדמי, תוך שהם מציתים את הלהבות בפקולטה למדעי הטבע מזריקים להן חמצן טהור בפקולטה למדעים מדוייקים, מלבים את האש לטמפרטורות בלתי נסבלות כשמתקרבים לפקולטה למדעי הרוח (במיוחד ליד כיתות מדעי הדת), וממיסים בחום כמה וכמה קתדרות בפקולטה למדעי החברה.

גם בימינו יש מי שמוכיח כי כדי לקחת ציטוטים של פיזיקאים ומתמטיקאים, להצליב אותם עם אמרות של פילוסופים מפורסמים,  משוררים ידועים ואנשי רוח גדולים בשביל להוכיח (ואולי להפריך) הנחות תיאולוגיות, צריך ביולוג. רצוי אחד עם פה גדול, הומור בריטי שנון, חיבה לבעיטה בישבנים אדוקים ומצומקים וביצים בגודל של ברונטוזאור.

ריצ'ארד דוקינס, האיש שהביא לנו את "הגן האנוכי" ו"השען העיוור" מסביר את גישתו לאלוהים. אם לדייק יותר, הוא עונה – בלא מעט הומור וקמצוץ של אגו מפותח – למבקריו הרבים בהתייחס לסוגיה עיקרית אחת: האם יש לו זכות, כמי שמגדיר את עצמו הומניסט חילוני ואתאיסט, להביע דעה על קיומו ואופיו של אלוהים? האם מותר לו להעליב את אלוהים של מישהו אחר בקול או בכתב? האם מותר לו לבקר דתות ממוסדות ואנשים בעלי אמונה?

התשובה שלו, במילה אחת, היא כן. אבל הוא עושה את זה במשך קרוב לשעה ועם לא מעט מילים, תוך שהוא מעביר את הקהל סדנא באינטלקטואליזם של המאה עשרים ואחת. הוא מתחיל בפיסיקהף אסטרונומיה ומתמטיקה, ממשיך לביולוגיה, עובר לגיאוגרפיה, סוציולוגיה, ספרות, עיצוב חזותי, היסטוריה מדעי המדינה וכלכלה, ומסיים בכמה תובנות פסיכולוגיות מרשימות. ממש  מסע באוניברסיטה הפתוחה.

למי שרוצה את השורה התחתונה בקצרה, בתמונות ובהרבה הומור, קפצו הישר לדקה 28:54 למונולוג בן שלוש הדקות של הסטנד-אפיסט מרקוס בריגסטוק. למרות הפיתוי שבקיצור, אני ממליצה לא להתעצל, לחדד את האוזניים לאנגלית הנפלאה ולחידודי הלשון של דוקינס עצמו, ולשרוד את כל 56 הדקות של ההרצאה. אני מרשה לכם גם לדמיין שישבתם באותה העת באולם הגדול והמרשים באוקספורד, ואחר כך יצאתם עם שכניכם לשורה לפיינט בפאב.

ולא, זה לא רק לאינטלקטואלים. זה לכל מי שמוכן להכיר בכך שלא משנה במה הוא מאמין, רוב העולם חושב ומאמין אחרת ממנו. וזה בסדר.

שנה טובה לכולם, בלי קשר לאלוהים הפרטיים שלכם.

האירוע הזה, האתר הזה, האנשים האלה. הם עסוקים בהשראה. ביצירתיות. בלחשוב קדימה ועל הצעד הבא.

חלקם מרצים בחסד

חלקם גאונים, בחסד או בזכות.

יש אומנים, ואמנים, ויוצרים, ומדענים, ומנהלים, ופוליטיקאים. המשותף לכולם אולי היא אותה תכונה חמקמקה וכל כך נדרשת בימינו – היכולת לחשוב מחוץ לקופסה.

מה אני מדברת "מחוץ לקופסה" – האנשים האלה מזנקים עליכם מתוך הקופסה התלת מימדית הזו שקוראים לה המחשב שלכם, ומונים לפניכם מימדים שלא הכרתם. אתם שומעים צלילים בצבע, ורואים תמונות עם נפח, ואם היתה להם דרך להעביר לכם גם ריח – הם היו הראשונים לעשות זאת.

תתקלו שם באל גור עם המצגת המפורסמת שלו, ובסופרת איזבל איינדה, ביוצר הטלויזיה המוכשר ג'יי ג'יי אברמס, ובונו (כן המוסיקאי, האירי, הפילנתרופ, ההוא). וג'ף בזוס, וריצ'רד ברנסון, וביל קלינטון, ואיב אנסלר, ופיטר גבריאל וג'יין גודול ויוסי ורדי ועוד כמה אנשים שהשמות שלהם אומרים לכם משהו וקצת. אבל גם אנשים שהשמות שלהם כנראה לא יגידו לרובכם דבר – בלייז אגוארה, והאנס רוזלינג, וסירנה הואנג, ואוולין גלני ווויל רייט. כולם, כולם שווים צפיה.

אז לא, אין פה לינקים לעצלנים – כי האתר הזה שווה גילוי – הרצאה אחרי הרצאה. מצגת אחרי מצגת. כי העניין הוא לא רק הרעיונות שהאנשים האלה מביאים איתם אל הבמה של TED אלא גם הדרך שבה הם מציגים. וגם הדרך שבה הם מוצגים. אפשר לחפש סרטונים לפי רייטינג אבל הרייטינג הוא לא מספרי – הוא עובד על רעיונות – הכי מדהים, הכי מפתיע, הכי מצחיק, הכי מופרע, הכי גאוני, הכי נותן השראה – ואת הדירוג תוכלו לבחור אם לראות כרשימה או בתצוגה לפי גודל – כמו שעובדים ענני תגיות. וכן. אפשר להיות משעממים ולחפש לפי דוברים, או לפי נושאים, אבל כדאי יותר לתת לטד להוליך אתכם במבוכיו המרתקים.

אל תפסחו על המצגות ה"מדעיות" – כי אף אחד מהמדענים שם הוא לא המרצה שלכם לסטטיסטיקה תיאורית/ ספרות השוואתית/ תולדות עם ישראל/ גיאומטריה של המישור. הם ליגה אחרת לגמרי, והדברים שלהם ישמעו לכם אחרת. אתם תסתכלו אחרת על התחממות גלובלית, על המסע בחלל, על ייצור דלק, על מה עושים לעזאזל עם DNA. שום דבר כבר לא יהיה לא מובן, אפור או חסר השראה כשהיה.

כרטיסים לאירועים הבאים של טד, במהלך 2008 כבר אזלו, אבל כרטיס בשורה הראשונה, בנוחות הביתית שלכם (שלא מצריכה שעות של טיסה למונטריי, קליפורניה – חוץ משצה וחבצי שיכולות להגיע לשם ב-SUV זולל דלק, ולשבת בחוץ כמו שאר מעריצי השטיח האדום) – זה בחינם.

בחיי שווה. אני מגהצת את האתר הזה לאט ובעקביות כבר שנה שלמה.

אני רוצה כפתור שלוחצים עליו, כמו בשלט של הוידאו, והחיים עוצרים. אני רוצאה להקפיא את החיים ולעצור אותם כאן ועכשיו, ולהמשיך במועד אחר, כשיתאים לי יותר. אני רוצה ללכת לישון ולא להיות חייבת להתעורר. אני רוצה לנוח.

וזה לא שאני רוצה לא לעשות את מה שאני עושה עכשיו ולעשות משהו אחר במקום זה. אני רוצה לא לעשות שום דבר בכלל. לא לעשות, לא לרצות, לא לחשוב. להיות ולא להיות.

כל ה"צריך" הזה שרק נכנס לי לתוך החיים מאלף ואחת כיוונים בבת אחת, נורה לעברי בכוח ונדחק לי לתודעה ומשתלט לי על הזמן. כל מה שחייבים ולא מה שרוצים. כל מה שרוצים ואי אפשר. כל מה שרוצים אבל לא עושים מספיק. כל החוסר אונים והתסכול והשעמום. לא רוצה את זה. לא רוצה גם משהו במקום.

סטאזיס. חיות מושעית. לעצור עכשיו ולהמשיך אחר כך. זה מה שאני צריכה.