כתיבה תמה

אני כותבת ואומרת מילים שאני לא מאמינה בהן ולא מאמינה להן. רק כדי להגיד. כדי לקרוא שוב לעצמי. מין מנטרה שכזו שאם אחזור עליה עוד ועוד די פעמים אתחיל להאמין בה, וחשוב מכך אתחיל לעשות את מה שמתחייב כפועל יוצא מהמנטרה הזו.

מוניקה סיפרה לי פעם על סדנת צחוק בה היתה. היא סיפרה איך יושבים שם במעגל ומתחילים לצחוק במין צחקוקי הו הו הו והי הי הי מלאכותיים. מותחים את השרירים בפנים כלפי מעלה לחיוך גדול, והא הא הא הא הא. ככה מתחילים מספרת מוניקה, אבל מהר מאוד הצחוק המלאכותי מדבק, וצחוק אמיתי עולה ובוקע ממשתתפת אחת שמדביק משתתף אחר ומהר מאוד צחוק אמיתי ומתגלגל סוחף את כל הנוכחים, וכבר הם מוחים דמעות צחוק ותופסים כרסים רועדות ומוניקה צוחקת וצוחקת כשהיא מספרת זאת, ואני איתה. כל העולם צוחק עם מוניקה כי גם כשהיא מתחילה בכאילו זה הופך לצחוק המדבק בעולם. עד פורקן.

וככה אני רוצה – להגיד ולהגיד ולהגיד, למתוח שרירי שפתיים עד שמילים ותחושות שאספתי מהרחוב יהפכו לתחושות פנימיות של ממש. לצחוק ולבכות ולשחרר הכל החוצה באמת – את כל מה שתקוע ופקוק מאחורי המנטרה המלאכותית שאני משגרת.

אני בסדר. ממש בסדר. כמה שבועות ואני בכלל אהיה שוב נהדרת ונפלאה כהרגלי.

אני ממשיכה הלאה בחיים שלי ומשאירה את כל השליליות הזו מאחורי.

עוד דקה נשוב.

כמו בשיעור יוגה אני חוזרת לאט על הצלילים הזרים, תוך כדי נשיפה. שאיפה, להחזיק, נשיפה, טוב לי. שאיפה, להחזיק, שלוש, ארבע, נשיפה, אני בסדר, שבע, שמונה. אום נאמה שיווה טוב לי, אום שאנטי טוב לי, אוםםםםםםםםםםםםםם.

*

ואז המאייר שולח לי כאפה מהדהדת שמצטלצלת לי בין האזניים וגורמת לי להתיישב דקה ולהקשיב. בהינף הכאפה הבאה הוא מפיל אותי לקרשים מרוב צחוק ואני מוחה דמעות מול המסך.

וככה, עם פקק משוחרר ורגשות שזורמים החוצה כמו אחרון הרוחניקים בסופשבוע שאירגן רפיק קמחי, כבר לא אכפת לי מהזיופים. אני יודעת שיש לי בחיים מאייר ומוניקה ועוד אנשים שאני אוהבת עד כלות, שרואים אותי דרך כל המילים והמנטרות, ולא חוששים להמטיר עליי כאפות ולעזור לי לפתוח סתימות רגשיות כשצריך.

ומנטרה חדשה מציירת את עצמה מעליי.

אינסוף אהבה יש בחיים שלי, אני רק צריכה לזכור להסתכל עליה.

חלפו שבועיים מאז פרץ הג'ננה האחרון, וכמה דברים מתבהרים לי בהדרגה. אולי ניסוח פסיבי, זה היה, אבל הם מתבהרים לי אחרי שבחוסר ציות לדרישה לשתוק כבר ולהפסיק לחפור, ובכן, חפרתי קצת. לא משהו שהצריך שופלים וצמ"ה, אבל בקטנה ככה, מגרדת באצבעות את השכבה העליונה עד להיכן שהלחות מסתתרת. ככה אני. הופכת גושים רכים של אדמה רגשית מאובנת, דורשת מעצמי החלטות.

ארגו, ניסח לי – כפי שהוא מנסח – משפט קצר ותמציתי שעיגן את מה שעבר לי בראש. לא ביקשתי את רשותו, אבל אני מנחשת שהוא מרשה לי לצטט את המשפט היפה שלו. 'אני חושב שזה הטעם המתוק של ה"אולי" מלא האפשרויות שממתיק את התסכול'. כך כתב. וכך לערך גם החלטתי. דהיינו לאפשר לעצמי את אותה תחושה נעימה, אשליה פנטסטית של "יכול להיות", אך לנתק אותה מהציפיות. וגר זאב עם רגש, והיגיון עם גדי ירבץ.

איך פתאום ככה? כי זה לא קרה פתאום. אלה הן תוצאות החריש היסודי בו עסקתי עם עצמי. תובנות האומרות כי מותר לי לרצות, ואפילו קצת לרטוט מציפיה ולהנות מזה, אבל אין לזה שום קשר אליו, למה שהוא רוצה, ולקשר שאולי יהיה לנו ואולי לא. לדמיון שלי מותר לעמוס רגשות ולאלמם לאלומות של צמרמורות עונג וחלומות שווא. מותר לי גם להנות מהחלומות האלה. אך כדרכם של חלומות, סופם להתפוגג בסוף הלילה. בבוקר, גם חובבת שינה קשת קימה כמוני, מסלקת לבסוף את הקורים מפני המציאות.

כמו שביקש ארגו, הפסקתי להלקות את עצמי ופיניתי לעצמי מקום שיצליח להכיל – על אפה ועל חמתה של האבולוציה – גם את הרציו וגם את הרגש. הראשון מזכיר לי כי אנחנו על מסלול נינוח לידידות. השני אומר, שזה בסדר, ואנחנו נהיה ידידים נהדרים, אבל זה לא אומר שבינתיים אסור לי קצת להנות ממחשבות עליו. כן, גם "כאלה".

ואני יודעת שזה יעבוד נהדר, כי כבר הייתי שם פעם. עד היום בעצם. כך בדיוק החלו יחסי החברות הנפלאים שלי עם ידידי המוסיקולוג. בעצם, ככל שנסיוני בקשרים אפלטוניים עם גברים סטרייטים מגיע, הוא ראוי לתואר החבר הכי טוב*. לו יכולתי הייתי מאזרחת אותו לי כאח. אני רציתי, היה ברור שהוא לא בעניין כך שלא היה מקום לאי הבנות, והידידות – שהפכה עם השנים לחברות אמיצה ואהבה גדולה – יצאה לדרך. רגשות מוקדמים התחלפו ברגשות אחרים, בוגרים ובשלים יותר. השבוע דיברתי איתו והבנתי כמה התרחקתי בתחושה מהרצון המעורפל ההוא.

ואולי זה התנאי. זאת הנקודה שמאפשרת לי גם עכשיו את הכיפוף הזה של חוקי היקום והרגש והשכל. כי לא קרה בעצם משהו בינינו. כי הכל היה איטי, ולא ברור, ובעיקר בראש שלי וניתנת לי האפשרות להחליט לכבוש את הרגש. לאלף אותו. להטות אותו למקום אחר ולנתק אותו מהפנטזיות המופרכות והמשובבות האלה. עם הזמן גם הפנטזיות יעלמו ואני ארוויח עוד חבר טוב לאוסף.

ואולי זה גם בגלל שהבנת שאת אפילו לא בטוחה אם את רוצה אותו?

גם.

* ראבאק עם ההגדרות. טוב, הכי טוב? יש לי לפחות ארבע חברות "הכי" טובות, ושלושה חברים "הכי" טובים, ולכל אחד מהם המקום חסר התחליף שלו בחיי ובליבי.  כל אחד או אחת מהם, ברגע מסויים, ברגש מסויים, עשוי להיות הכי קרוב. או הכי טוב. החבר שהכי מצחיק אותי, החבר שהכי מבין אותי, החברה שהכי מכירה אותי, החברה שהכי כיף לי איתה. כל קשר חברי מגלה בי עוד רובד והרגש מתרחב ומפנה מקום וכן הלאה וכולי והכי הכי הכי בעולם.