אני בוחרת לתרגם את זה כך למרות שהמשפט המקורי חף מכינויי גוף. כי זה משפט שאומרת אשה לגבר. כי זה משפט שנשים נאחזות בו בתוך הזוגיות, גם כשהן לא אומרות אותו ישירות. אנחנו מסתכלות לו לתוך העיניים ומנסות לשדר. אנחנו מכורבלות בזרועותיו אחרי משגל סוער ומקוות שלהט התשוקה יביא אותו להגיד את מה שאנחנו מחכות לשמוע. זה משפט של נשים מתוקף המציאות שבה גברים לא בדיוק ניגשים לבת הזוג שלהם ומבקשים בקול מתפנק "תגידי לי שאת אוהבת אותי". זה משפט של נשים.
ומהנקודה הזו מתחיל הסיפור להתרחש. הכותרת היא משפט של נשים, וכל מה שקורה על המסך – אפילו שהוא קורה לזוגות – מסופר מנקודת מבטן של נשים. הסקס, אפילו שהוא בוטה בקנה מידה של המסך הקטן, הוא סקס של נשים. הוא סקס של אהבה. הוא סקס של "לעשות ילדים". הוא סקס בתוך זוגיות ממוסדת או טרום-ממוסדת. הוא סקס עם מטען מלא של רגשות. כל כך מלא, שהוא מביא את הזוגות האלה לטיפול זוגי. למטפלת שהיא אישה.
הסקס הזה לא בהכרח פוטוגני או מצטלם היטב. כשגם חייה של המטפלת הזוגית נחשפים, מתגלה המציאות שבה גם נשים לא צעירות ולא רזות עושות סקס. והן נהנות ממנו. והן גורמות הנאה גם לפרטנר הלא חתיך ולא צעיר שלהן. ובמציאות הזו יש תקלות – זה לא מצליח, זה לפעמים קצת מכאיב, אולי פשוט לא בא – לו או לה. והקשיים התפקודיים מלווים תמיד במטענים הרגשיים העמוסים – הזוגיות העייפה, הקנאות, השגרה, הבגידה, השקרים, ההורות המצליחה או זאת שאינה מגיעה. מהזוג שמנסה להביא לעולם ילד, מבקשת המטפלת – לשבוע אחד רק תזדיינו, אל תחשבו על הביוץ.
הסיפור הוא אקספוזיציה לסצנות הסקס, אבל הסקס משרת את הסיפור עצמו – זוגיות, אומר הסיפור, היא לא עניין פשוט, ורגע אחרי "והם חיו באושר ועושר" כשהמסך יורד והאורות נדלקים נוחתת הזוגיות לתוך שגרה שהיא הכל חוץ משגרתית. שהיא חיים שלמים של רגשות וציפיות. שהיא לא כולה אהבה.
סצינות הסקס, במיוחד אלה שבפרקים הראשונים, הן מופת של גרפיות וחשיפה, אך אם תשאלו את היוצרים ואת רשת השידור הם כמובן יסבירו שזה לא פורנו. אפילו לא פורנו רך. אצלם מוביל הסיפור. וזה בעצם שורש העניין – שנדמה כאילו פורנוגרפיה היא משוללת טקסט. אין לה התחלה אמצע או סוף. היא פשוט אוסף פלסטי של משגלים, של קליימקסים כאלה ואחרים, של רגעים שאין משמעות למה שהוביל אליהם ואין חשיבות למה שקורה אחריהם.
איכשהו פורנוגרפיה הפכה למילת גנאי שמזוהה עם תועבה, גסות וכוחניות שאין ביניהם ובין מין אמיתי דבר וחצי דבר. סרטי הפורנו נחלקים לשני סוגים: פורנו לגברים ופורנו לגברים. כלומר פורנו לסטרייטים ופורנו להומואים. והנה באה יוצרת – כן, לא מפתיעה שהיוצרת והמפיקה היא אשה – ועושה את מה שבהיעדר ביטויים אחרים נקרא לו פורנו לנשים. פורנוגרפיה שתקריבי המשגל אינם בה העניין העיקרי, אלא תקריבי הרגש. פורנוגרפיה של זוגיות ושל אהבה.
ודווקא בגלל זה, צפיתי בפרקי הסדרה עד כה כבסרט פורנו בהמשכים. לא עם טיעונים מתחסדים כמו שמשתקפים אולי מהדיון הציבורי שהתפתח סביב הסדרה הזו בארצות הברית, אלא כי אם לצפות בפורנו אז ככה אני רוצה את הפורנו שלי. עם סיפור, עם אמת, עם סצנות ריאליסטיות ושחקנים שנראים כמו אנשים חיים ולא כמו בובות סיליקון מתנפחות. סקס שמגיר את המיצים הנכונים במקומות הנכונים, אבל מגיע עם הלכלוך והזיעה של החיים, ועם הבקשה הזאת שמרחפת כל הזמן מעל הכל: תגיד לי שאתה אוהב אותי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
