כתיבה תמה

"אבל את באמת אוהבת את המוסיקה שלו?"

מצאתי את עצמי נשאלת ועונה לשאלה הזו לפחות שמונה פעמים שונות בשבועות האחרונים, יותר אם ניקח כמה חודשים לאחור, לרגע שבו התחיל מסע ההופעות שלו. עוד לפני שהופעה בישראל היתה בכלל מתוכננת. ליום שבו כמעט קניתי כרטיס ללונדון להופעה שבסופו של דבר הפכה לדיסק ודי וי די של סיבוב ההופעות הנוכחי. לדיסק שקניתי לעצמי מתנה בפסח, אולי שבועיים אחרי שיצא ושהיה האחרון על המדף, לא מאמינה שפיספסתי בסופו של דבר את ההופעה ההיא. להתרגשות הגדולה מרגע שהתחילו הדיבורים על הגעתו לארץ ולציפיה מורטת העצבים לתאריך, לתחילת מכירת הכרטיסים, לריפרוש הבלתי פוסק של אתר "לאן" ביום המכירה עד לרכישה הנכספת.

"מה בדיוק את אוהבת בו?"

תבינו, אני חוזרת ועונה לשואלים, הוא הפסקול של החיים שלי. מאמא גרויס קנתה תקליטי ויניל שלו עוד לפני שנולדתי, ובחיטוטי כילדה בספריית התקליטים הלא מרשימה שלה, בהיתי באיש עם הכובע על העטיפה הכתומה-ורודה-דהויה של Songs from a Room שלו. אז זו לא היתה "מוסיקה לילדים" ומאמא גרויס בכלל העדיפה שאשמע ג'ואן באאז או חווה אלברשטיין. אבל את “Bird on a Wire" אני זוכרת מגיל ארבע או חמש, בתור השיר הראשון ששמעתי בבית החדש שעברנו אליו בעיר חדשה.

"את באמת מתחברת לזה?"

תראו, הוא הפסקול של התיכון. את The Future שלו קניתי על קלטת והוא ליווה אותי תוך כדי ציור בהשלמות של עבודות לבגרות. שנאתי אז את הציורים, ואת כולם חוץ מאחד אני שונאת גם היום, אבל היחיד ששרד עבר שיפוץ ועד היום כשאני מסתכלת עליו אני שומעת בראשי את Waiting for a Miracle. את הציפור והלב והאזיקים שעל העטיפה ציירתי שוב ושוב על אינספור דפים באינספור שיעורים משעממים ובמקום למידה לבגרות במתמטיקה. בגללו אהבתי את רבקה דה מורניי וראיתי את "היד שמנענעת את העריסה" למרות שאני שונאת סרטי אימה. אחר כך קניתי את אחד האוספים בקלטת, ושמעתי אותה שוב ושוב ושוב בימי ההתאהבות באל היווני, וההמתנה שיאהב אותי בחזרה, והביחד איתו ואחר כך הפרידה ושברון הלב. את Aint no Cure for Love היה לי קשה לשמוע במשך שנים, כי הוא הזכיר לי את היום שבו הבנתי שהוא שכב איתי בזמן שהוא כבר בישל משהו עם החברה החדשה שלו.

"את מכירה את השירים שלו?"

כן. את המילים ולא רק את המוסיקה, למרות שהם לא שירים שקל לי לחזור על המילים שלהן. כשקניתי לראשונה לאונרד כהן בדיסק התלבטתי שעות מול הסטנד בצליל, ובסוף בחרתי ב- The Essential למרות שאין בו מילים. אבל חרשתי את האינטרנט בחיפוש אחרי המילים וכך למדתי להכיר את המילים של הללויה, ואת נוסח התפילה של If It Be Your Will ואת הטקסט מעורר ההורמונים של A Thousand Kisses Deep.

"איזה שירים שלו את אוהבת?"

כשימי המוסיקה באינטרנט התפתחו, פתאום גיליתי גם את הסיפורים מאחורי השירים. את סוזאן, ואת מריאן, ואת מלון צ'לסי ומה שמאחוריהם. גיליתי עוד ועוד גרסאות להללויה, ולמדתי שג'ף באקלי לא שר מעולם את הבית האחרון של השיר. ביו טיוב ראיתי ושמעתי כמה מהגרסאות הגרועות והטובות ביותר לשיר הזה. מצאתי כמה תרגומים שלו וגיליתי שקובי מידן עשה עבודה לא רעה, אבל יש לפחות עוד שני נסיונות לתרגם את השיר הזה ואת הסיפור של דוד ובת שבע.

אבל רק בהופעה עצמה, רחוק רחוק מהבמה, אחוזת צמרמורות של התרגשות ועונג פתאום שמעתי את התפילה. כמעט חמישים אלף איש שהתפללו יחד איתו בהללויה, ביהי רצון מלפניך, בממתינים לנס, בהמנון. כן, בעברית. וכשבסוף הערב עבר גם לאונרד לעברית, ונשא לפני כולנו את ברכת הכהנים, לא היה דבר טבעי מזה, שלושה ימים לפני יום הכיפורים.

מאמא גרויס שאלה אותי אם היה שווה, ואמרתי לה בהתרגשות של היום שאחרי שהיה שווה כל רגע. כי באותן שלוש שעות הייתי מאושרת ונרגשת ונסערת. שרתי, שתקתי, רעדתי, רקדתי. התפעמתי מהנגנים ומהמוסיקה. נשנקתי למראהו של האיש הצנוע הזה שיורד למעמקי הבס ואז מדלג בקלילות מן הבמה. הפסקול של החיים שלי נתן לי עוד כמה שעות מופלאות ובלתי נשכחות – בדיוק כמו שלאונרד אמר כשהודה לקהל.

דרווין היה האיש שהוכיח לפני קרוב למאה וחמישים שנה כי רק ביולוגים יכולים להבעיר אש תמיד בשדה הקוצים האקדמי, תוך שהם מציתים את הלהבות בפקולטה למדעי הטבע מזריקים להן חמצן טהור בפקולטה למדעים מדוייקים, מלבים את האש לטמפרטורות בלתי נסבלות כשמתקרבים לפקולטה למדעי הרוח (במיוחד ליד כיתות מדעי הדת), וממיסים בחום כמה וכמה קתדרות בפקולטה למדעי החברה.

גם בימינו יש מי שמוכיח כי כדי לקחת ציטוטים של פיזיקאים ומתמטיקאים, להצליב אותם עם אמרות של פילוסופים מפורסמים,  משוררים ידועים ואנשי רוח גדולים בשביל להוכיח (ואולי להפריך) הנחות תיאולוגיות, צריך ביולוג. רצוי אחד עם פה גדול, הומור בריטי שנון, חיבה לבעיטה בישבנים אדוקים ומצומקים וביצים בגודל של ברונטוזאור.

ריצ'ארד דוקינס, האיש שהביא לנו את "הגן האנוכי" ו"השען העיוור" מסביר את גישתו לאלוהים. אם לדייק יותר, הוא עונה – בלא מעט הומור וקמצוץ של אגו מפותח – למבקריו הרבים בהתייחס לסוגיה עיקרית אחת: האם יש לו זכות, כמי שמגדיר את עצמו הומניסט חילוני ואתאיסט, להביע דעה על קיומו ואופיו של אלוהים? האם מותר לו להעליב את אלוהים של מישהו אחר בקול או בכתב? האם מותר לו לבקר דתות ממוסדות ואנשים בעלי אמונה?

התשובה שלו, במילה אחת, היא כן. אבל הוא עושה את זה במשך קרוב לשעה ועם לא מעט מילים, תוך שהוא מעביר את הקהל סדנא באינטלקטואליזם של המאה עשרים ואחת. הוא מתחיל בפיסיקהף אסטרונומיה ומתמטיקה, ממשיך לביולוגיה, עובר לגיאוגרפיה, סוציולוגיה, ספרות, עיצוב חזותי, היסטוריה מדעי המדינה וכלכלה, ומסיים בכמה תובנות פסיכולוגיות מרשימות. ממש  מסע באוניברסיטה הפתוחה.

למי שרוצה את השורה התחתונה בקצרה, בתמונות ובהרבה הומור, קפצו הישר לדקה 28:54 למונולוג בן שלוש הדקות של הסטנד-אפיסט מרקוס בריגסטוק. למרות הפיתוי שבקיצור, אני ממליצה לא להתעצל, לחדד את האוזניים לאנגלית הנפלאה ולחידודי הלשון של דוקינס עצמו, ולשרוד את כל 56 הדקות של ההרצאה. אני מרשה לכם גם לדמיין שישבתם באותה העת באולם הגדול והמרשים באוקספורד, ואחר כך יצאתם עם שכניכם לשורה לפיינט בפאב.

ולא, זה לא רק לאינטלקטואלים. זה לכל מי שמוכן להכיר בכך שלא משנה במה הוא מאמין, רוב העולם חושב ומאמין אחרת ממנו. וזה בסדר.

שנה טובה לכולם, בלי קשר לאלוהים הפרטיים שלכם.

מומו הנפלאה* כתבה על אהבתה לשירה, והזכירה לי את הפוסט שנכתב לי בראש בחצות הלילה הלבן של השבוע שעבר.

במרחק רקיקה קלה מהמולת השדרה הבלתי נסבלת ישבתי על ספק מדרכה ספק דשא, ושמעתי שירה. זה היה ערב ארוך למדי ונדמה לי שאיחרנו, כך וודאי שלא שמעתי את כל מה שנאמר והוקרא בו. אך רגע אחד צרוף וקסום העמיד אותי לראשונה בחיי מול קסמה האמיתי של השירה**.