7:40 בבוקר, קור אימים. הולכת לכיוון התחנה, משתעלת. האוטובוס בא, יושבת ליד הילדה שאני תמיד יושבת לידה. אני לא יודעת למה אני עושה את זה, היא בהחלט לא הטיפוס שהייתי בוחרת בתור חברה, אבל היא כן מאוד נחמדה. היא לוקחת את הראש1 שלי ומראה לי את כל האנשים שמפחידים אותה שנמצאים בו, "מה מפחיד אותך בה?" אני שואלת, "העיניים. תסתכלי, זה נראה כאילו היא עומדת לרצוח אותך או משו" "העיניים שלה בסדר גמור" "העיניים של האנשים בעולם צריכות להיות כמו שלך. יש בהן מן עצב נוגה כזה" "אני לא עצובה. בכלל." "אז בכלל, כולם צריכים להיות כמוך.". קריפי.

שתי חברות נורא טובות שלי השלימו אחרי חודש בערך שהן לא דיברו בכלל.

זה נשמע אחלה כל עוד לא מכירים את הסיפור, ולא יודעים שאחת מהן תחמנה את זה בכוונה כדי לריב עם השנייה,

כי היא לא יכלה לסבול את איך שהיא מתנהגת וחיפשה סיבה לצאת עליה.

כל עוד לא יודעים שהן לא יכלו לחשוב אחת על השנייה אפילו במשך החודש הזה -_-".

כל עוד לא יודעים שפתאום הן הפכו להיות החברות הכי טובות.

אני היחידה שזה נראה לה צבוע?

יום טוב. או ערב טוב. סיימ שיט.