כמה כבר אפשר לחלוק אוויר עם חבורת הכסילים הנוהגת להתאסף מידי יום במוסד הסרוח המכנה עצמו בית הספר? צריכים להביא לי פרס על כח הסיבולת, בחיי. משום מה, ליותר מידי אנשים השוהים שם יש תחושה שאני ילדה מסכנה הזקוקה לרחמים וחיוכים טפשיים המחייכים בד"כ אל ילדים החולים במחלה סופנית. לפעמים אני מרחמת עליהם יותר משאני מרחמת על עצמי וברגעים מסויימים מתחשק לי לאחוז בכולם ולדפוק ראשיהם בקירות ולהבהיר להם שהמבטים שלהם מיותרים וכך גם הלחש והדיבורים עליי (גם הקריאה פה. אבל טוב נו, אם נוח לכם כאן)

נמאס לי שכל בן-אדם חושב שהוא מבין משהו והוא מנסה לנתח את מצבי כאילו שהייתי פרוייקט של איזה סטודנט כושל לפסיכולוגיה. מתחשק לי שכולם יתאדו ואני אשאר פה לבדי. אולי אמא צודקת ואם זו אני שרואה בכולם בעייתיים, אני זו צריכה להעלם. אני חוששת שהעניין יצטרך להתעכב, מכיוון שסמנתי לעצמי מספר מטרות שחשוב לי להגשים. אבל נו, אם אני אמות עם מי היא תריב? (טרי מהיום- אמא: "קומי, קומי, את לא הולכת לביה"ס?!" אני: "את יודעת שאני מתחילה היום ב11:00" אמא: "את יכולה ללכת לפני ולדבר עם היועצת על מה שמציק לך (חח מה?). את סתם חסרת תועלת שנמצאת כל היום מול המחשב ולא עושה כלום. לא תהיה לך בגרות בכלל ואת תהיי מסכנה. את תחיי כל הזמן על חשבוני ועל חשבון אבא שלך. אני אנתק לך את האנטרנט!" אני:"קבלתי 98 באנגלית" אמא:"למה לא 100?" ממש כיף אצלינו, באמת)

מה שמוזר זה שאל אנשים וירטואליים אני מתחברת ואפילו נהנת להתכתב איתם מידי פעם, גם כשאני יודעת שהם אנושיים וכמה שונים הם יכולים להיות מכלל האדם?

נמאס לי לרבוץ כ"כ הרבה שעות אל מול למסך המחשב, נראה שהוא שורף את הנוירונים האחרונים שנותרו במוחי.