נסעתי עם חברים לים ולקניון. צחקתי וחייכתי במשך כמה שעות, חיוכים אמיתיים. לא כדי לשדר שהכל בסדר, אלא כי באמת הצחיקו אותי ונהנתי. עשיתי את זה מתחת לשמלה גדולה שנסתה לטשטש את מה שאני סוחבת על עצמי. שוב פעם הסבו כלפיי מבטים תוהים ושאלו אותי מדוע אני לא נכנסת לים. עניתי שאני לא אוהבת. כן, בטח. כ"כ הייתי רוצה ללבוש ביקיני קטנטן שחושף גוף דקיק ויפה, אבל אני לא יכולה. עדיין אין לי גוף כזה.

בקניון החברות שלי אכלו קרפ צרפתי וגלידה, אני ישבתי עם בקבוק דיאט קולה ועניתי שאני לא אוהבת. כן, ממש. אני כ"כ מתגעגעת לטעם של קרפ צרפתי עם שוקולד נוטלה, עדיף בתוספת אגוזים ומקופלת. אבל כבר כמה שנים שלא אכלתי את זה. אסור לי.

אני בכלל לא יכולה לקנות אוכל שמן במקומות ציבוריים. תמיד עובר לי בראש תסריט של הקופאי/מלצר צוחק בלב ואומר לעצמו "חה, לא מספיק שהיא שמנה, היא גם שותה קפוצ'ינו עם חלב רגיל/מאפה פחמימתי/מאכל שומני?" בבית אני יכולה לבלוס עוגיות, עוגות, חטיפים שונים... תוך דקות ספורות ולהתרוקן במהרה בחדר השירותים. אבל רק כשאף אחד לא רואה. אני כ"כ אובך ואושפל אם אדע שמישהו היה עד לאכילה מופרזת שלי. אני מתנהגת כמו בהמה שלוחת רסן ברגעים האלה.

אני הייתי בטוחה שכשחברות שלי ידעו מה קורה איתי, הן יתרחקו ממני. לא בגלל שהן מגעילות, חלילה, הייתי בטוחה שהמצב הזה ירתיע אותן והן לא ידעו כיצד להתמודד איתי. אבל הן ליוו אותי מביה"ח והן עדיין ממשיכות לדרוש בשלומי ואני מרגישה הרבה יותר בנוח לשתף אותן. עכשיו הן גם מבינות באילו מצבים קשה לי והן מתחשבות בי.

אני כ"כ מעריכה ואוהבת אותן, בחיי. אין מדהימות מהן.

מחר אני אסע לסופ"ש עם חברות בקיבוץ.

צפוי להיות מהנה ביותר (מקווה שבלי יותר מדי מבטים ושאלות)

אני אנצל את ההזדמנות כדי לסדר את המחשבות ולתכנן את המשך החופש. יכול להיות שאמא של חברה תסדר לי עבודה של 8 שעות ביום, ויכול להיות שאני אעבוד 4 שעות ביום במשרד של חברה של אמא. תיוקים וכיו"ב. אני אראה מה יותר מתאים לי. אבל אני חייבת לעשות עם עצמי משהו, נמאס לי להתקע בבית.

-נחמק- 

אני יודעת גם לחייך :)