אני רחוקה מלהראות כפי שציפיתי שאני אראה בסוף החופש.

אני לא יודעת איך אני אכנס בשער ביה"ס ואהלך ליד כל הילדים. מספיק שיפנו לכיווני אצבע אחת ואני אתפרק.

מה חשבתי לעצמי כשקניתי חולצות ביה"ס צמודות?

מטומטמת. אני אקנה מספר חולצות רחבות, עד שאני אראה נורמאלי בשביל חולצה שמבליטה כל חסרון.

עיקר עיסוקי בחופש הוא קריאה. למזלי הספריה ממוקמת ברחוב הסמוך לביתי, אז אני לא צריכה לחשוף עצמי לעולם במשך יותר מדי זמן. יש בו מספר רב של מדפים מלאים בספרים. חלקם מאובקים ודפיהם צהובים, חלקם חדשים ונראים כאילו עכשיו יצאו מבית הדפוס. הספרניות זקנות וכולן מרכיבות משקפיים מלבניים.

בד"כ אין בספריה הרבה אנשים, דבר הנותן לי יותר חופש בשיטוט בין המוני הספרים ובחירות של ספרים מעניינים.

הספרים שהשאלתי היו בנושאים שונים. רובם ציניים ושנונים ועוסקים בחיי היומיום. ביום חמישי שעבר בלט לעיני ספר לבן, נראה חדש ביחס לכלל. הרמתי אותו וראיתי שזה הספר 'הנשים היפות' של מעיין קרת. השם צלצל מוכר, אז קראתי את התקציר והבנתי שהספר הולך לשהות אצלי ימים ארוכים ושאני אקרא אותו מספר פעמים. מהספריה נסעתי עם חברות לבקר ידיד שגר במרחק שעה נסיעה, מה שאפשר לי לקרוא חצי ספר בערך. בחלק מהשהייה אצלו לא הפסקתי לחשוב על הרגע בו אשוב לבית ואוכל לסיים את הספר. בנסיעה חזרה חבורה של אדיוטים שכנראה חשו בצורך עז לחלוק עם כל נוסעי האוטובוס את השירים המתנגנים בפלאפונים שלהם הפריעו לי לקרוא, אז דחיתי את העניין עד לחזרה לבית. דידיתי מהר לחדרי, נשכבתי על המיטה וקראתי את הפרקים שנותרו.

בעקרון, בספר ישנן עדויות של מופרעות אכילה (ושל גבר אחד). רובן מספרות על הבתים בהן גדלו, על החיים שלהן בתור ילדות, רגעים בהן ההפרעה השתלטה על חיהן וכיצד הן חיות בצילה כיום. מדי פעם סננתי לעצמי "גם אני" ומדי פעם חשבתי "גם אצלי זה ככה" ונדהמתי מהחפיפה הקיימת בין אופן מחשבה ומקרים שקרו וקורים לי בחיי, לבין אופן המחשבה שלהן ומקרים שקרו להן.

בסופו של דבר, הספר נתן לי המון כח ומאוד עזר למקד אותי.

כנראה שאני הפאפי של עובדי ביה"ס המסריח שלי (צריך לבקר בשירותים כדי להבין עד כמה הוא מסריח) וקשה להם להתנתק ממני במהלך החופש. המחנכת מתקשרת ושואלת לשלומי וכך גם היועצת. כולם דואגים לשלומה של הפסיכית התורנית. לא מספיק שהם שגעו אותי בזמן האשפוז והגיעו לבקר אותי בזמן ששדרו את תוכניות הטלווזיה האוהובות עליי, או בדיוק כשהגעתי לחלק ממש מעניין בספר, עכשיו הם גם מתקשרים באופן קבוע וכאילו שזה לא מטריד מספיק- הם רוצים גם להפגש איתי.

במקרה יצאתי מנומסת, דבר שלא מאפשר לי לסרב להפגש עמם ואף גורם לי להוסיף "ברור שכן, אני אשמח" בקול מאושר. הם בטח חושבים שהם האנשים היחידים שמציעים לאחר לי חברה.

אז אני מדדה בקושי רב לביה"ס, בדרך המיוחדת שמצאתי לי (היא כוללת קצת יותר מדי חול וחצץ שדואגים לעטר את נעליי ולהתקע בכות רגליי) העיקר שהיא כוללת רק מוסך בדרך ולא יותרמדיילדיםמביה"סשלי. ונפגשת איתן שם כי זה יותר עדיף מלהראות ישובה איתן באותה שולחן בבית-קפה. וואוו, כמה שזה עדיף.

אז הן מלטפות את הפאפי, אומרות שהן אוהבות ותומכות והפאפי מהנהן ומתפלל לעוף מהמקום במהרה ולהפסיק לחלוק איתן אוויר.

מה שיותר מתסכל הוא שהן לא שוכחות להזיכר בכל סוף פגישה "בגלל שזה חופש אני לא רוצה להטריד אותך יותר מדי. כשיתחילו הלימודים נתראה יותר" 

מה שכמעט גורם לי להעדיף לפרוש מהלימודים ולעסוק כל חיי כמנקה בקניון מעלה אדומים (כי לעזריאלי בטוח לא יקבלו אותי). אבל אז ההורים יוציאו כנגדי צו הרחקה מכל בני המשפחה ונכסיהם, כך שאני גם אתגורר תחת קרטון/מעל ספסל. חוץ מזה שסינורים לא מחמיאים לי, כך שאצטרך לסבול את האוהבות שנה נוספת.